סיפורה של ממלכת התזגומים

Spoiler:

איזה קטע חדשני ומרענן אני לא רואה איך הוא מתקשר למה שהיה עד עכשיו, אבל אני מניחה שהוא יתרום להתפתחות עתידית, לא?
קטע ממש מגניב, אהבתי~
חלטורה 3>3>3>3> *___________*

תודה רבה ווינגי,
הייתי חייב להכניס את חלטורה מתישהו ^^

בקשר למיקומו של הקטע בעלילת הסיפור,
הוא קורה אחרי הקטע של ספיר - "אירועי הימים האחרונים"
ולפני ה"לא עבר שבוע" של ג'יטי - "אני עוזב את הממלכה לשבוע אחד והכל מתפרק..."

DarkMugen0 כתב:תודה רבה ווינגי,
הייתי חייב להכניס את חלטורה מתישהו ^^

בקשר למיקומו של הקטע בעלילת הסיפור,
הוא קורה אחרי הקטע של ספיר - "אירועי הימים האחרונים"
ולפני ה"לא עבר שבוע" של ג'יטי - "אני עוזב את הממלכה לשבוע אחד והכל מתפרק..."

הוו הבנתי, אתה מתוחכם~
רגע, אם מיכאל הוא מייק (ואני מניחה שכך הדבר) מי הוא אוטו ומי הוא פריסטו?

כביכול אני אוטו והיב פריסטו,
אבל לדמויות יש קשר קלוש למציאות בלבד

כתבת את זה די מהר!
אז זה הכיוון שאליו לקחת את הנינג'ות?...

בכל מקרה, זה כיוון מעניין.
מה עומד לקרות למלך? *טון דרמטי*

האמת שגם אני לא יודע
ניסיתי לכתוב סיפור נינג'ות מגניב שישאיר לך חופש לקטע שלך לפניו (שאמרת שלוקח יום וחצי)
ויתחבר לבסוף לסיפור של ג'יטי (ניסיון התנקשות במלך הוכרז בסתר כעבור שבוע)
וכמובן לדחוף רפרנס בולט לסמוראי ג'ק

DarkMugen0 כתב:האמת שגם אני לא יודע
ניסיתי לכתוב סיפור נינג'ות מגניב שישאיר לך חופש לקטע שלך לפניו (שאמרת שלוקח יום וחצי)
ויתחבר לבסוף לסיפור של ג'יטי (ניסיון התנקשות במלך הוכרז בסתר כעבור שבוע)
וכמובן לדחוף רפרנס בולט לסמוראי ג'ק

זה היה בלתי ניתן לפספוס

סוף סוף סיימתי את זה!
אני אפילו לא אתחיל לספר לכם איך הידרדרתי למצב הזה!
(וואי, איך שהתגעגעתי! אפילו לחלון התגובה! ^_^" כבר שחכתי איך הוא נראה!
מצד שני, אני לא בטוחה שאני רוצה לראות שוב את המקלדת שלי. תראו כמה כתבתי ותבינו לבד...)
תהנו~

---

יום כיף - חלק ראשון


מוגן שעט לאורכם של מסדרונות הארמון לכיוון חדרה של ספיר. זיכרונות מאירועי יום האתמול המשיכו להציף אותו, ובמוחו התגבשה מחשבה אחת ברורה: המגע בנינו לבין ספיר יצר תגובה קטלנית בין הקללה שלו לקללה שלה. הוא נזכר בעוצמת רעידתה של האדמה, בבעירה האיומה שחש בגבו, ובפניה המעוותות מכאב של ספיר.
חשדותיו כלפי המלכה ווינגס, שהופיעו ביום בו קיבלה אותו לארמון, התעוררו מחדש. הוא תמיד תהה מדוע קיבלה אותו בכזו קלות ושמחה. גם במלך חשד. מה הוא יודע ולא מספר? היה למוגן ברור שהזוג המלכותי מסתיר מספיר וממנו כמה דברים חשובים למדי.
מוגן פנה בחדות באחד המסדרונות וכמעט התנגש בשר הצבא. הוא נעצר שנייה לפני שראשו התנגש בחזהו של השר, מה שהיה מוביל לכאב ראש רציני, שכן שר הצבא לבש את שריון הקרב הארגמני שלו, שזיכה אותו בשם "סופת הארגמן".
"מה לע-" קרא שר הצבא המופתע. "מה אתה חושב שאתה עושה, ליצן משוגע שכמוך?" קרא בכעס. אך מוגן כבר המשיך בריצתו.
"סליחה!" הוא צעק מעבר לכתפו, ולפני שהשר יכול היה להגיב, נעלם מוגן מעבר לפינה.
"לץ מטורף..." ג'יטי מלמל לעצמו. הוא היה בדרכו לאולמות האבירים כדי לאמן את האבירה סאקי בשימוש בנשקה החדש. הוא בהה בנקודה בה נעלם הליצן מעיניו, ולפתע הבין משהו, "הוא התנצל בפני??" שאל כלא מאמין. "אני לא יודע לאן הוא רץ, אבל זה כנראה מאוד חשוב," קבע. הוא משך בכתפיו והמשיך בדרכו לעבר אולמות האבירים.

מוגן הגיע לבסוף לחדרה של ספיר. שם הוא מצא, כפי שחשד, שומר העומד בגבו לדלת החדר. מוגן ניגש אליו, ובלי תקווה גדולה ביקש ממנו להיכנס לחדר.
"אני חושש שזה בלתי אפשרי, אדוני ליצן החצר." אמר החייל מבלי לשנות את הבעתו האטומה.
"ולמה זה?" שאל מוגן.
"חוששני שהאבירה של המלכה עודנה מחוסרת הכרה," ענה לו החייל ביובש. פניו של מוגן קדרו. עדיין? אבל למה? הוא התעורר כבר בבוקר שלמחרת המקרה. הוא ידע שהשומר לא ייתן לא להיכנס.
"טוב, תודה לך," אמר לשומר מבלי באמת להתכוון לכך. השומר לא הגיב. מוגן פנה ממנו והחל לעשות את דרכו לעבר חדרו שלו. בדרך עבר ליד המגורים המלכותיים. חדרה של ספיר היה קרוב למגורי המלכה מהסיבה הפשוטה שהיא הייתה האבירה שלה. עליה להימצא בקרבת המלכה בכל מצב כדי שתוכל להגן עליה.
מוגן התגורר באגף המקביל. הוא ידע שגם ספיר רצתה להתגורר שם, אך בשל תפקידה לא יכלה לעשות זאת. הוא לעומת זאת, לא שימש כאביר של אף אחד, למרות בקשותיו של המלך שיוכשר כאביר וישמש כאביר שלו.
כאשר מוגן נכנס לחדרו, הוא התיישב על קצה מיטתו ושקע במחשבות. הוא החליט שיחכה עד שספיר תתעורר. אם היא לא תחזור להכרה עד מחר בבוקר, הוא יכנס לחדרה דרך אחת המנהרות הסודיות שבארמון וינסה להעיר אותה בעצמו.
"ברור לי שיש כאן משהו מסריח," קבע בינו לבין עצמו. "וברור לי שהמשהו הזה לא יחשוף את עצמו בפני או בפני ספיר סתם כך. שנינו נצטרך לשתף פעולה כדי לגלות את התשובות לשאלות שלנו." שביב של תקווה הזדחל אל ליבו. המלך והמלכה מסתירים משהו, משהו שקשור בו ובספיר. אולי הם יודעים למה האינטגרלים כלואים בתוכו.
מוגן חש בעקצוץ בגבו. הוא קם מהמיטה וניגש לחדר האמבטיה הצמוד לחדרו. הוא נעמד מול המראה והביט בבבואה שלו, שהחזירה לו מבט קודר.
"על מה אתה מסתכל?" זרק לעבר הבבואה. הוא פשט את חולצתו ופנה בגבו למראה. הוא הביט בקדרות מעבר לכתפו בגבו וכרגיל, מצא שם את סימן האינטגרל השחור שנמתח לאורך עמוד השדרה שלו. פניו קדרו עוד יותר, "אה. על זה."

ספיר נשארה מחוסרת הכרה למשך כל שאר היום בו אירעה ההתרחשות ולמשך כל יום המחרת. היא שכבה במיטתה, מכוסה בשמיכה דקה שהתאימה לעונה הנוכחית: עונת האביב. מגפיה החומים ניצבו לצד המיטה וחרבה הושענה על הקיר, ליד ראשה. שיערה הקצר, השחור ככנף העורב, היה מפוזר על הכר.
אור השחר חדר בין הוילונות שכיסו את חלון חדרה הפתוח קמעה. היה זה חלון גדול, בעל אדן חלון רחב שנבנה במיוחד עבורה, לפקודתו של המלך. המלך ידע עד כמה אהבה ספיר את גני הארמון, ולכן ציווה לבנות לה מקום ישיבה נוח לצד חלון המשקיף לגנים הירוקים. כך זכתה ספיר בנקודת תצפית נוחה ובחלון גדול, שסיפקו לה רוח חמימה ואור שמש בהיר. היא הייתה אסירת תודה על כך. המלך היב דאג להעניק לספיר יחס טוב, כפיצוי על כל הסבל שפקד אותה כילדה קטנה.
ספיר פקחה מעט את עיניה. היא בהתה בתקרה מבלי באמת לראות, נמצאת בשלב שבין הכרה לחוסר הכרה. רוח חמימה חדרה מבעד לחלון, נושאת איתו ריחות מתוקים מהגן. אור השמש התחזק מעט. עיניה שבו ונעצמו. ספיר התהפכה על צידה ולאחר מספר דקות פקחה את עיניה בשנית, הפעם הייתה בהכרה מלאה.
היא התיישבה לאט במקומה והביטה סביבה, תוהה היכן היא נמצאת. היא ראתה את החלון הגדול והבינה מיד שהיא נמצאת בחדרה. אבל איך היא הגיעה לשם? היא שבה ונשכבה במיטתה. היא עצמה את עיניה ונשמה נשימות עמוקות. זיכרונות מאותו יום החלו לחזור אליה: השיחה עם מוגן, הכעס שלו, הקללה שלו, רעידתה של האדמה כשהניחה את ידה על כתפו, הכאב בידיה כאשר אלה השתנו לטפרים, ולבסוף, חושך.
ספיר קמה ממיטתה בזהירות, חוששת שמא תאבד את הכרתה בשנית, אם תקשה על עצמה. היא נעמדה על רגליה בזהירות וייצבה את עצמה. משראתה שהיא אינה עומדת ליפול, צעדה לעבר חדר האמבטיה שלה. היא שטפה את פניה ומייד הרגישה טוב יותר. ספיר הביטה במראה הקבועה מעל לכיור, ושמחה לגלות שעיניה אינן אדומות ובעלות אישונים צרים, אלא חומות, כרגיל. היא בחנה את ידיה בקפידה ושמחה לגלות שהן אינן בעלות טפרים ומכוסות קשקשים.
ספיר יצאה מחדר האמבטיה וניגשה לארון שלה, בכוונה להחליף בגדים. בעודה תוהה כמה זמן בדיוק הייתה מחוסרת הכרה, היא שמעה רעש מכיוון הארון. האינסטינקטים של הלוחמת שבה נכנסו מיד לפעולה והיא זינקה לעבר חרבה, שהייתה שעונה לצד מיטתה. היא שלפה אותה בתנועה אחת חלקה וכיוונה את חודה לעבר דלת הארון. נשמעה מתוכו חבטה רמה ורעש של צעדים מגושמים. ספיר אחזה את החרב בשתי ידיה והתכוננה לזנק על מי או מה שנמצא בתוך הארון שלה.
דלתות הארון נפתחו בתנופה ומתוכו הגיחה דמות מכוסה בבד חום. זוג רגליים מחוברות לקרסוליים בצבצו מקצה הבד. אחת מהרגליים המעידה בזדון את השנייה, וכתוצאה מכך הגוף המחובר אליהן פגש תוך שנייה את הרצפה. ספיר עמדה המומה במקומה, וצפתה בפורץ המסתורי מתיישב במקומו ומסיר בכעס את הבד החום מעליו. הוא גידף את הבד, את אמו של הבד, ולבסוף גם את סבתו.
"מוגן!" קראה ספיר, מחייכת מאוזן לאוזן. היא כרעה על הרצפה מולו ועזרה לו לצאת מתסבוכת הבד והרגליים, כשהוא ממשיך לקלל.
"אני לא בטוחה ממה הגלימה הזאת עשויה, אבל רוב הסיכויים שהעלבת כבשה. ואת אמא שלה. ואת סבתה שלה." ספיר לקחה ממנו את הגלימה וזרקה אותה על המיטה שלה. "מה אתה עושה כאן?" שאלה, "ואיך נכנסת לכאן בכלל?"
"זו שאלה טובה," אמר לה מוגן, ששפשף את מצחו במקום בו פגש את הרצפה, "הנה לך שאלה טובה יותר: למה הבגדים שלך מנסים להרוג אותי?!"
"מה, זה לא ברור?" השיבה ספיר בציניות, "הם מאומנים לתקוף פורצים." מוגן לא הגיב. שניהם קמו מהרצפה.
"מתי התעוררת?" שאל מוגן.
"לפני כמה דקות," ענתה לו ספיר, ואז שאלה בחשש, "כמה זמן הייתי מאולפת?"
"היית מעולפת בערך יום וחצי."
ספיר הופתעה, "יום וחצי? זה הכל?"
עכשיו הגיע תורו של מוגן להיות מופתע, "'זה הכל?' יום וחצי זה ממש לא 'זה הכל'! אני התעוררתי כבר אתמול בבוקר!"
"צמחו לי טפרים, כך שזה לא ממש מפתיע," מוגן הביט בה בשאלה וספיר מיהרה להסביר. "הגוף שלי היה צריך זמן כדי לספוג את האנרגיה שגרמה לשינוי. גופם של בני האדם לא אמור להכיל בתוכו כוחות של דרקונים."
"זה תמיד ככה?" שאל מוגן. ספיר הנהנה. "זה בטח מתסכל," השיב בנימה של השתתפות בצער.
ספיר משכה בכתפיה, "מתרגלים."
מוגן חשב על האינטגרלים, "כן. כנראה."
לאחר שתיקה קצרה פתח מוגן את פיו. "המלך והמלכה יודעים יותר ממש שהם מספרים לנו," אמר ללא כל גינונים מיותרים.
"בקשר למה?"
"בקשר לקללות שלנו. שמעתי אותם מדברים אתמול. הם יודעים משהו, אבל לא מספרים לנו."
"אבל מה הם כבר יכולים להסתיר מאיתנו? ולמה שירצו בכלל להסתיר את זה אם זה קשור בנו?" שאלה ספיר בבלבול.
מוגן חרק שיניים בתסכול, "אני לא יודע. לא שמעתי אותם שוב. אבל אני מתכוון לברר! אולי הם יודעים למה הקללות שלנו הגיבו כך, ואולי הם יודעים למה האינטגרלים כלואים בתוכי. אני חייב לברר!"
"ספיר חייכה אליו, "אתה מתכוון לומר שאנחנו חייבים לברר." מוגן חייך לעברה אך חיוכו נמחק מיד והוא הביט בה בהבעה משונה. "מה קרה?" שאלה אותו ספיר בחשש.
"אממ..." הוא היסס. "למה יש לך שיניים גדולות כל כך?" שאל לבסוף.
ספיר שילבה את ידיה על חזה. "אתה מתכונן לקראת האודישנים למחזה 'כיפה אדומה', שיעלה בתיאטרון הארמון או משהו?"
"לא," ענה מוגן, ואז הוסיף, "לא!" ספיר צחקה. "אני מתכוון שיש לך שיניים גדולות וחדות. או יותר נכון, יש לך ניבים בולטים."
ספיר קימטה את מצחה בדאגה וניגשה למראה שבחדר האמבטיה, מוגן בעקבותיה. "היא הביטה בבבואתה ומשכה את שפתה התחתונה כלפי מטה. במקום שתי שורות השיניים הרגילות שלה, נחשפו לפניה שתי שורות של שיניים מחודדות למחצה ושני זוגות של ניבים חדים כתער. שילוב של שיני אדם ושל שיני דרקון.
היא קימטה את מצחה בדאגה, "משהו לא בסדר. הן היו אמורות להיעלם." היא הביטה בבבואתו של מוגן, כאילו היא מכילה את התשובה.
מוגן מיהר להרגיע אותה, "אני בטוח שזה זמני. בטח הגוף שלך עדיין לא סיים את העבודה. זה בטח יעלם עד הצהריים." הוא חייך בתגובה להכרת התודה שניבטה מעיניה של ספיר, והוסיף, " עכשיו את יכולה פשוט לחייך וכך להפחיד את הנודניק הבא שיבוא להתלונן בפני המלך והמלכה." ספיר חבטה בכתפו, "אאוץ'!" מחא, "זו הייתה רק הצעה!"
ספיר ניגשה לארון כדי להשלים את המשימה שנקטעה עם בואו של מוגן. היא בחרה כמה בגדים פשוטים וזרקה אותם על מיטתה. "בוא נצא לטיול בחוץ." הכריזה תוך נבירה באחת המגירות בחיפוש אחר דבר מה.
"נשמע טוב, רק שיש בעיה. המלך הציב מחוץ לדלתות שלי ושלך שומרים, והם לא נותנים לצאת."
"אז איך אתה פה?" ספיר עברה לנבור במגירה אחרת.
"אני... התגנבתי החוצה." מוגן התחמק מלתת תשובה מפורטת, וספיר הרגישה בכך. הוא פשוט לא היה מוכן עדיין לחלוק את סודו בדבר המנהרות הסודיות עם אדם נוסף.
היא לא חקרה אותו יותר. "אז נתגנב החוצה כרגיל." השיבה. "אתה זוכר את הנוהל, נכון?"
"איך אפשר לשכוח?" התלהב מוגן. זו לא תהיה הפעם הראשונה שהשניים יתגנבו אל מחוץ לארמון כדי לשוטט בעיר. כבר מהיום בו נעשו השניים חברים טובים, הם הרבו לשוטט ברחבי העיר כשמאסו מלשוטט בטירה.
ספיר מצאה את אשר חיפשה: פגיון קצר, בעל נדן שחור פשוט עם ציור של דרקון כחול שנכרך סביבו. הניצב היה שחור גם הוא, ולקצהו היו מחוברים חוטים רבים בגוונים של כחול וכסף, קלועים למספר צמות דקות. מתנת הוקרה מביקורה האחרון בעיר השכנה, שהותקפה בידי חבורה של פושעים אכזריים, אך טיפשים, שכיום מפוזרים בבתי הסוהר המקומיים, עם עצמות שבורות בשלבי החלמה שונים.
"ניפגש ליד השער עוד חצי שעה?" שאלה ספיר.
מוגן ניגש אל החלון, פתח אותו לרווחה ונעמד על אדן החלון. הוא קרץ לעברה, "קבענו," אמר, וקפץ מבעד לחלון כאילו זוהי שגרת חייו.

לאחר חצי שעה, כמתוכנן, נפגשו מוגן וספיר במרחק של כמה מטרים משער הכניסה לארמון.
ספיר לבשה מכנסיים שחורים וחולצה לבנה פשוטה, קצרת שרוולים. מכנסיה היו דחופים בתוך המגפיים החומים שלה. הפגיון שלה היה תחוב בתוך מכנסיה והניצב שלו היה חבוי בין קפלי גלימת המסע החומה שלה.
מוגן לבש חולצה לבנה קצרת שרוולים, כמוה. הוא לבש מכנסיים שחורים ונעל נעליים שחורות כבדות למראה, למרות שלא היו כאלה. הוא עטה גלימת מסע שחורה, צבע די נדיר לגלימת מסע. הוא לא נשאה עימו נשק.
ספיר זקרה גבה למראה גלימתו השחורה של מוגן. "שחור? זה נדיר בגלימות מסע."
"אני מניח שאת יכולה לקרוא לי," הוא תפס בידו הימנית את שולי גלימתו והסתיר באמצעותה בתנועה דרמטית את פיו ואפו, "'דארק מוגן!'"
היא צחקקה למראה התנוחה הדרמטית, "בסדר, 'דארק מוגן', בוא נלך."
ספיר החלה להתרחק מהשער. מוגן חלף על פניה במהירות, עדיין מחסה מחצית מפניו.
"אחרי!" הכריז בתיאטרליות.

מוגן הוביל את ספיר לעבר בית היתומים הממוקם במרכז העיר, בו נהג לבקר דרך קבע. לאחר מספר דקות של הליכה יכלו השניים להבחין בחצר הרחבה והירוקה של בית היתומים, המוקפת גדר עץ מסוידת לבן. מאחד החלונות המלבניים של מבנה האבן הלבן הציצו פנים קטנות ועגולות.
כאשר הגיעו לשער בית היתומים הפנים כבר לא היו שם. במקום זאת, דלת עץ האלון הגדולה של בית היתומים הייתה פתוחה לרווחה. מתוך הפתח הגיחה בריצה ילדה קטנה, אוחזת בידה דוב צעצוע שכבר ראה ימים יפים יותר. הילדה נעצרה כשני מטרים לפני השער ובהתה במוגן בבלבול. היו לה עיניים גדולות וחומות כמו שוקולד, ושיער אדמוני שהיה אסוף לשתי קוקיות קצרות, שהזדקרו כאנטנות משני צידי ראשה.
"ארנבי?" שאלה בקול קטן ועדין.
מוגן כרע על ברך אחת והושיט את ידיו לפנים, כמזמין אותה להתקרב, "שלום הלנה. מה שלום הפרחחית הקטנה שלי היום?" הוא חייך אליה בחיבה.
ההלנה הביטה בו בחשש קל, "איפה האוזניים שלך, ארנבי?" שאלה.
"השארתי אותם בבית," הכריז מוגן. הוא הנמיך את קולו ולחש לעברה כממתיק סוד, "אני במשימה סודית ביותר. אסור שאף אחד ידע שאני ארנב, אחרת יתפסו אותי באוזניים וישימו אותי בתוך כובע!" הילדה הקטנה פערה את עיניה בפליאה, "את רוצה שישימו אותי בתוך כובע?" שאל אותה מוגן.
הילדה הקטנה, שכנראה החליטה שהארנב חסר האוזניים שעומד מולה הוא אכן מוגן, קפצה לעברו בקריאה נלהבת, "כן!"
מוגן העמיד פני נעלב, "למה?" שאל בצפצוף ילדותי.
"כי אז אני אוכל לשלוף אותך מהכובע מתי שאני ארצה ומיד תהיה כאן!" הלנה חייכה אליו חיוך שובה לב. מוגן התרומם והלנה תפסה בידו ומשכה אותו לעבר בית היתומים, משאירה את הדובי על האדמה מאחוריה.
מוגן שם לב שספיר מחייכת. "מה?" שאל בעצבנות.
חיוכה של ספיר התרחב, "כלום," השיבה. היא הרימה את הדובי מהאדמה וצעדה בעקבותיהם של מוגן ושל הלנה הקטנה אל תוך בית היתומים.
בית היתומים היה אולי לבן מבחוץ, אבל הוא בהחלט לא היה כזה מבפנים. למעשה, הצבע הלבן כמעט שלא התקיים בתוך המבנה. אולם הכניסה היה צבוע תכלת, והתקרה הייתה מקושטת בענני כבשה רכים. במרכז התקרה הייתה תלויה נברשת פשוטה שהאירה ממש כמו השמש. לכל אורך הקירות היו ציורים מעשה ידיהם של ילדי בית היתומים, כולם, כמובן, מגיעים עד לגובה המותניים של אדם בעל גובה ממוצע.
כשנכנסו השלושה לתוך בית היתומים, הם הותקפו בידי עדר סוער של ילדים בגילאי חמש עד עשר. עשרות ילדים עזבו את עיסוקיהם השונים והמגוונים ורצו לעברו של מוגן. חלקם חיבקו אותו, חלקם אחזו בזרועותיו ודברו אליו בהתלהבות, מספרים לו אודות מעלליהם השונים. ספיר הביטה בהתרחשות מהצד. היא חייכה בחיבה למראה מוגן המסמיק. כמה שהם אוהבים אותו, חשבה. הוא פשוט לא מבין עד כמה.
לאחר שההתרגשות שחכה, פנו הילדים להביט בספיר. ספיר נופפה להם בידה ואלה מיהרו לעברה בקריאות שמחה. ספיר נהגה להצטרף מדי פעם לביקוריו של מוגן בבית היתומים, ולכן הילדים הכירו אותה היטב. מוגן תמיד היה מצחיק אותם, משחק איתם, מספר להם סיפורי מעשיות ועוזר להם בשעת הצורך. גם ספיר הייתה משחקת איתם. היא ומוגן היו רודפים אחריהם ברחבי המבנה, סוחבים אותם על גביהם ממקום למקום ומשעשעים אותם בדרכים שונות ומשונות עד שנרדמו מותשים על הספה, ומנהלת בית היתומים הייתה נאלצת לגרור את הילדים אחריה כדי שיאפשרו לשניים לישון בשקט. הילדים, ובעיקר הילדות, נהנו לשמוע על קרבותיה הרבים של ספיר. בעקבות סיפוריה, ילדות רבות בבית היתומים החליטו כי הן רוצות להפוך לאבירות אמיצות ונועזות, וחלקן אף ביקשו מספיר שתלמד אותן מספר מהלכים.
מנהלת בית היתומים, ששמעה את כל הרעש ותהתה מה הסיבה לכך, נכנסה לחדר. היא מייד הבחינה בקהל הילדים שהתאגד סביב ספיר ובעיקר סביב מוגן. היא מיהרה לגשת אליהם, נקישת נעלי העקב שלה נשמעות בקושי על רצפת האבן המכוסה שטיח גדול. היא לבשה חליפה סגולה בהירה בעלת מכנסיים ארוכים וחולצה ארוכת שרוולים. שיערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת על קודקודה.
"ברוכים הבאים, מוגן וספיר," חייכה לעברם בחום. היא פנתה להביט במוגן בעיניה התכולות, "אני רואה שאינך לובש את חליפת הארנב שלך היום."
"אני בחופשה היום," ענה לה מוגן.
"האם באת לשחק עם הילדים?"
"כן," ענה מוגן, והילדים החלו לקפוץ משמחה, "אבל רק לזמן קצר," מיהר להוסיף, "ספיר ואני החלטנו לצאת לטיול קטן בעיר."
"כמובן," השיבה המנהלת, "זה לא משנה לכמה זמן באת. כל ביקור שלך הוא ברכה, לא משנה מה אורכו."
הילדים תפסו בזרועותיהם של מוגן וספיר וגררו אותם לעבר חדר המשחקים. השעה הייתה אמנם שעת בוקר מוקדמת, אך חדר המשחקים הגדול היה כבר מבולגן כולו. מכיוון המטבח עלו ריחות ארוחת הבוקר שעדיין הייתה בשלבי הכנה. לפי הריח הסיקה ספיר שיהיו אלו טוסטים עם גבינה צהובה ותוספות רבות אחרות לפי טעמו האישי של כל ילד. המלכה והמלך דאגו להשקיע בכל שכבות האוכלוסייה, גם ביתומים, ובכך מנעו מצב שבו הילדים הקטנים יחיו בעוני בבית יתומים קטן ומרקיב, אי שם בפרברי העיר.
ספיר החזירה להלנה את הדובי שלה, וניגשה אל קבוצה של שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות, שביקשו לשמוע סיפור על אחד ממסעותיה. מוגן ניגש לקבוצה אחרת של ילדים, ובתוכם הלנה. הם בנו יחד עיר שלמה מקוביות משחק.
כשארוחת הבוקר של הילדים הייתה מוכנה, הזמינה אותם המנהלת להצטרף להצטרף ולאכול איתם. מוגן וספיר ניסו לסרב בנימוס, אך הפצרותיהם החוזרות ונשנות של המנהלת, הילדים ואפילו עובדי ועובדות המטבח הכניעו אותם לבסוף. כאשר פנו לשבת בכיסאותיהם שבחדר האוכל, החלו הילדים לריב על מי ישב ליד מוגן. המנהלת מיהרה להפסיק את הויכוח, והושיבה את מוגן ליד הלנה, לשמחתה הרבה של הילדה הקטנה. ספיר התיישבה מצידו השני, ולידה התיישב ילד קטן בעל שיער מתולתל בצבע חום בהיר. הוא משך בביישנות בגלימתה, והיא הביטה בו בשאלה.
"את רוצה להתחלף איתי?" שאל אותה.
"למה, אתה לא רוצה לשבת לידי?" ספיר הקניטה אותו.
"לא!" אמר הילד והניד בראשו במהירות, כדי להדגיש את דבריו, "אני רוצת לשבת גם לידך וגם ליד דוד מוגן!"
בעקבות האמירה הזו, התעוררו כל יושבי השולחן ואמרו שגם הם רוצים לשבת ליד מוגן. קריאותיהם עלו לצעקות כשהרעש גבר. ספיר דחפה את הכיסא לאחור ונעמדה במקומה. מוגן הביט בה ותהה מה היא כבר יכולה לעשות. ספיר נופפה בידיה כדי למשוך את תשומת ליבם של הילדים. היא צעקה "שקט!" בכל כוחה והילדים נדמו מיד.
ספיר סרקה במבטה את יושבי השולחן הצעירים. "אם כולכם רוצים לשבת ליד מוגן, יש לי הצעה," אמרה בטון ערמומי, שלא מצא חן בעיני מוגן. היא שלפה את הפגיון שלה מתוך נדנו והצביעה איתו על מוגן. "אני פשוט אחתוך אותו להרבה מאוד חתיכות ואתן חתיכה אחת לכל אחד ואחד מכם. מה אתם אומרים?"
הילדים הגיבו להצעה בדרך האפשרית היחידה: הם הריעו בשמחה. ולמראה הבעת פניו ההמומה של מוגן, כולם, כולל המנהלת, עובדי המטבח וספיר עצמה, פרצו בצחוק רם.

מוגן וספיר נפרדו מכל הילדים בחיבוקים והבטחות שיבואו שוב בקרוב, והמשיכו בטיולם בעיר. הם שוטטו זמן מה בחוסר מעש עד שמוגן פנה אל ספיר.
"אז," פתח, "עכשיו תורך לבחור. לאן את רוצה ללכת?"
ספיר הביטה בו בתחושת אשמה, "טוב..." הוא זקר גבה אחת בשאלה. "שמעתי שלפני יומיים הגיע לשוק נפח מוכשר מאוד מהממלכה הצפונית..."
מוגן הבין לאן זה מוביל. "ואת רוצה ללכת לראות."
ספיר הנהנה בראשה.
"למרות שיש לך כבר שני סוגי חרבות, פגיון, חמש סכינים, חנית וחץ וקשת?" אמר בנימה מאשימה.
ספיר מיהרה להצדיק את כוונתה, "להגנתי יאמר שאשפת החיצים שלי ריקה מהמשימה האחרונה שלי ביער."
"וברור שלא תתחילי לחפש שם נשקים אחרים. הרי בכל מה שנוגע לנשקים, את לגמרי ממוקדת במטרה," הוא אמר בציניות.
ספיר עצרה במקומה ושילבה את ידיה על חזה. "אל תעמיד פנים שאתה בעצמך לא מתלהב מהרעיון."
גם מוגן נעצר. "למה את חושבת שאני מתלהב?" התגונן.
"כי," ספיר הצביע לפנים. מוגן עקב אחרי אצבעה וגילה שהם עומדים בכניסה לשוק הממוקם במרכז העיר. "עד עכשיו אתה הכתבת את כיוון ההליכה."
מוגן הביט בה במבוכה, "בסדר, תפסת אותי. אז רציתי ללכת לשוק. אבל איך את יודעת שרציתי ללכת דווקא לנפח? אולי אני בכלל רוצה ללכת ל... אממ... ל..." מבוכתו גברה כאשר לא הצליח להעלות בראשו דוכן אחר בו היה רוצה לבקר מלבד זה של הנפח.
ספיר טפחה על שכמו בחיוך, "נתפסת." היא החלה לצעוד לכיוון השוק.
"הי!" קרא מוגן, "חכי לי!"

השוק היה ממוקם במרכז העיר לאורך הרחוב הראשי. רחוב ארוך מאוד ורחב מאוד, שהתאים בדיוק לקיום השוק. משני צידי הרחוב הציבו דוכנים עמוסים שלל סחורות שונות ממקומות שונים בממלכה ואף מממלכות שכנות.
השוק היה מחולק לאזורים, כך שבכל אזור הציגו סחורה שונה. בכניסה לשוק היו הדוכנים מלאים בבדים ובגדים, בכלי בית, פסלים בגדלים שונים, מני תמרוקים, כלי נגינה רבים ומגוונים, ועוד דברים רבים מסוג זה. מצידו השני של השוק, מהכניסה השנייה, עמדו דוכנים למכירת מזון: בשר, פירות וירקות, תבלינים, קטניות, גבינות ועוד. ריחות התבשילים המרובים שהוכנו בדוכנים אחדים באזור זה התפשטו בכל רחבי השוק ומשכו אל הדוכנים המוני קונים רעבים. במרכז השוק מוקמו דוכנים שהציגו לראווה כלי נשק שונים, שריונות, מגנים, דוכנים לתיקון כלי נשק ואפילו זירת קרב קטנה, בה נלחמו באי השוק לצורך הנאה, לצורך בידור הקונים, וגם כדי להרוויח כסף. ולשם היו מועדות פניהם של מוגן וספיר.
עוד לפני שנכנסו לשוק יכלו לשמוע את ההמולה המתקיימת בו דרך קבע, וכשנכנסו לשם הקיפה אותם ההמולה הזו מכל עבר. עשרות מוכרים ומוכרות הכריזו בקולי קולות על מרכולתם, ניסו לשכנע לקוחות פוטנציאלים לקנות מהם ולאחר מכן החלו בהתמקחות ארוכה על מחיר הסחורה. אנשים רבים התרוצצו בשוק בחיפוש אחר חבריהם, אותם איבדו בתוך ההמון. אחרים שוטטו בנחת, מחפשים דוכן כלשהו או סתם מוצר שימשוך את עיניהם.
מוגן וספיר הגיעו לאזור בשוק בו נמכרו כלי נשק. צלילים מתכתיים נשמעו מכל עבר. מאחורי הדוכנים עמדו מוכרים ומוכרות שהציגו כלי נשק מרהיבים מתוצרת העיר שלהם. פה ושם עמדו נפחים מיוזעים אשר לקחו הפסקה מתיקון כלי הנשק ומחומו של הכבשן. המקום המה לוחמים ממקומות שונים בממלכה. מוגן וספיר אף הבחינו בכמה אבירים השומרים בארמון.
לאחר ששוטטו מספר דקות בחיפוש אחר הדוכן, מצאו מוגן וספיר את אשר חיפשו: הדוכן של הנפח מהממלכה הצפונית. הדוכן היה בעצם ביתן בינוני שקירותיו היו מכוסים בסוגים שונים של כלי נשק מעשה ידיו של הנפח. על רצפת הדוכן היו מפוזרים כמה ארגזי עץ סגורים. הנפח שעמד מאחורי הדוכן קיבל את פניהם בחיוך ידידותי והציג את עצמו בפניהם כת'ור. היה לו שיער שחור שהחל להאפיר ועיניים כחולות כהות. הוא היה שרירי וניכר בו שעבד כבר שנים רבות ליד חום האש.
השניים הציגו את עצמם בפניו ומיד לאחר מכן ניגש הנפח לעסקים. "במה תהיו מעוניינים?" שאל בגישה מעשית.
"אני כאן רק כדי להסתכל," השיב מוגן.
"בסדר גמור," אמר ת'ור. "אם תמצא משהו שמושך את עינייך, אל תהסס לפנות אליי." מוגן הנהן ופנה לסקור את כלי הנשק השונים. הנפח פנה לספיר. "ובמה גברתי מעוניינת?"
ספיר התרשמה מהעובדה ששאל אותה, ולא יצא מנקודת הנחה שבשל היותה אישה, כלי נשק לא מעניינים אותה. איש חכם. "אני צריכה חיצים." השיבה.
היא פתחה בתיאור הקשת בה היא משתמשת ובסוג החיצים אותם היא צריכה. והנפח חיפש בתוך הארגזים שבביתן וחילץ מהם חיצים שונים. הוא הראה אותם לספיר וזו בחנה אותם בידיה. ת'ור התרשם מהידע הרב שהפגינה הבחורה הצעירה שעמדה מולו. הוא שביקש ממנה שתדגים לו כיצד היא משתמשת בחץ וקשת, ופלט שריקת התפעלות קצרה כשהבחין במידת הדיוק שלה וביציבות שלה. לבסוף קנתה ספיר מלאי של חיצים, והיא ומוגן נפרדו מהנפח החביב.
מוגן פנה אל ספיר לאחר שהתרחקו מהדוכן, "הוא התלהב ממך," קבע בחיוך.
"טוב, בטח לא יוצא לו לראות הרבה לוחמות בעלות ניסיון," הצטנעה ספיר.
"אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שאת מרוצה מזה מאוד, אז די להצטנע. את תמיד מרוצה כשאת מגלה שלא כל הגברים בעולם מתייחסים לנשים בזלזול." ספיר לא השיבה, אך מוגן לא ויתר, "נו, איפה החיוך?"
ספיר נכנעה לבסוף. "בסדר,", אמרה, וחיוך עלה על שפתיה. "אני מרוצה מאוד. החיצים האלה ממש טובים, והנפח הוא איש נחמד."
"הנשקים שלו באמת נראים טובים מאוד." הסכים מוגן.
"לא קנית ממנו שום דבר," נזכרה ספיר. "למה?"
מוגן משך בכתפיו. "לא רציתי," ענה. "וחוץ מזה, זה לא קצת מוזר שליצן חצר יקנה כלי נשק? בשבילה אני צריך כלי נשק? כדי להגן על המשרה שלי מפני ליצנים מתחרים?" התבדח. ספיר צחקה.
השניים המשיכו בדרכם לעבר היציאה מן השוק. בדרכם לשם נשמע קול בס מעל למהומת השוק. מוגן וספיר חיפשו את מקור הקול, וגילו את בעליו עומד על במה ליד זירת הקרבות הממוקמת במרכז השוק. השניים החליטו לבדוק מה האיש צועק, והתקרבו לזירה.
סביב הזירה הייתה התקהלות רבה. הכל נשאו את עיניהם לעברו של האיש העומד על הבמה הקטנה שלצד הזירה. הוא נופף בידו הימנית, גבוה מעל ראשו, שקיק עור, שלפי הצלצולים שבקעו ממנו ניתן היה להבין שהוא מכיל כמות מכובדת של מטבעות. דבריו של האיש נשמעו עכשיו בבירור.
"שק של מטבעות זהב, רבותי! שק שלם של מטבעות זהב ללוחם אמיץ הלב שיצליח לנצח את גריזלי, הלוחם האכזר!" הכרוז המשיך בדרמטיות, אך מוגן וספיר לא הקשיבו לו עוד.
"גריזלי?" אמר מוגן בזלזול. "אנחנו אמורים לפחד?"
"זה בטח סתם שם במה שאמור לעשות רושם," השיבה ספיר בבוז.
גבר חסון ושרירי שעמד בקהל החליט לקחת על עצמו את האתגר ולהיאבק בגריזלי. מוגן וספיר פילסו את דרכם בקהל לעבר הגדר המקיפה את הזירה. הזירה הייתה שקועה כחצי מטר בתוך האדמה ומוקפת גדר עץ הבנויה כסורגים אופקיים, וגובהה כמטר. המתנדב קפץ מעבר לגדר העץ ונעמד מצד אחד של הזירה העגולה, שקוטרה שישה מטרים. מולו ניצב גבר מנופח שרירים, שגובהו כמעט שני מטרים. הוא היה חשוף חזה, לבש מכנסי עור שחורים ונעל מגפיים שחורים. השם "גריזלי" בהחלט התאים לו, וזאת בלי להתייחס בכלל למראהו החיצוני. הוא פשוט נהם לעבר הקורבן החדש שלו, צמצם את עיניו בזעם מבוים היטב וניסה לעשות כמה שיותר רושם. מוגן וספיר החליפו מבטים המומים נוכח האיש הפראי הזה, המעז לכנות עצמו "לוחם", ונוכח ההצגה המגוחכת שהעלה בפני הקהל.
הקרב נגמר תוך פחות מדקה. המתנדב לחם באומץ, אל יריבו פשוט היה חזק מדי. הוא חבט במסכן בפראות והניף אותו כמה מטרים באוויר. המתנדב נחת בחבטה רמה על הרצפה ולאחר כמה שניות נעמד על רגליו בקושי והכריז על כניעתו, גם בקושי. בזמן שהבחור המסכן טיפס בחזרה אל מחוץ לזירה (עם קצת עזרה משני בחורים שעבדו שם) ערך גריזלי סיבוב ניצחון איטי לאורך הגדר, כשהבעה מתנשאת על פניו.
הכרוז שב לדבר: "או... זה בטח כאב!" הכריז. "נראה שלבחור הזה לא היה כל כך הרבה מזל. מי עכשיו? מי יעז להתמודד מול גריזלי האיום?" הכרוז סקר את הקהל בשעשוע. ניכר בו שהיה מרוצה מהשתלשלות העניינים.
ספיר בחנה את גריזלי במבט מזלזל ומוגן הביט בכרוז בכעס. שניהם חשבו על אותו הדבר: סתם עוד מזימה נבזית של סוחרים מושחתים להרוויח עוד כסף על חשבונם של באי השוק. בטח יש כאן איזושהי עסקה מפוקפקת בין הכרוז המעצבן לגורילה שמכנה עצמו דוב. מוגן, שכבר הכיר את הנוהל של עסקאות מפוקפקות בשוק, ניחש שלכרוז הובטח כסף רב אם איש לא ינצח את הלוחם שלו, ובגלל שהלוחם שלו הוא הר אדם, הכרוז כנראה ישיג את הכסף שהובטח לו.
הכרוז ראה שאין מתנדבים, והחליט לקחת את העניינים בידיים. "בחייכם, אנשים טובים!" קרא בטון מאוכזב. "אין כאן מישהו חזק מספיק כדי להילחם בגריזלי? אף אחד?" הוא סרק במבטו את הקהל, בחיפוש אחר מישהו חזק מספיק כדי להיחשב ליריב ראוי, אך חלש מספיק כדי להפסיד לבטח. עיניו נחו על בחורה עטוית גלימה ובעלת שיער שחור קצר. לפי גלימת המסע החומה שלה ולפי הלבוש הפשוט שלה הסיק שהיא נוודת. לרוב הנוודים והנוודות יש ידע בסיסי בקרב מגע, אותו הם רכשו כדי להגן על עצמם בשעת הצורך כשהם בדרכים. הבחורה השיבה לו מבט, ולרגע הוא חש שבטנו מתהפכת. תחושה מבשרת רעות. אמא שלו תמיד אמרה לו: "הקשב לבטן, חומד. הקשב לבטן." כמובן שהוא הקשיב לה רק בשעות רעב, אבל הוא בכל זאת זכר היטב את דבריה.
ובכל זאת, גם הפעם, כמו פעמים רבות לפני כן, התעלם הכרוז מתחושת הבטן שלו והחליט כי הבחורה הזו תהיה קורבן מושלם. היה עליו לתת לגריזלי להילחם בשלושים וחמישה איש לפני שיוכל לקבל את הכסף שהובטח לו. היה חסר לו רק קרב אחד, וכיוון שלא רצה לקחת סיכון ולתת לדברים להשתבש, החליט שהפעם ייקח איזו בחורה כקורבן. מה כבר יכול לקרות? זו בסך הכל בחורה...
"את," קרא הכרוז לאחר שתיקה קצרה, ובכך הקפיץ את הקהל בבהלה, "מה את אומרת? רוצה לנסות להילחם בגריזלי?" הוא נופף בשק המטבעות מול פניה, בהנחה שהכסף יקרוץ לה יותר מבריאותה. החלו להישמע לחשושים בקהל.
ספיר ניסתה לשמור על הבעת פנים שלווה. כעס בעבע בה ורצון עז לשבור את אפו של הכרוז באגרוף אחד התעורר בה מיד. היה לה ברור שהוא בחר בה בגלל שהיא בת. אפליה ברורה ויחס מזלזל כלפי נשים שפשוט גרמו לה לרצות לצרוח. היא עשתה צעד אחד לפנים, אך מוגן מיהר להניח יד מרסנת על כתפה. היד שלו נחה שם שנייה אחת, ולאחר מכן הוא הסיר אותה מכתפה של ספיר, מחשש שמגע ארוך מדי בניהם יפעיל שוב את הקללות. הוא נעמד מול ספיר ובכך הסתיר אומה מהכרוז, ואת הכרוז ממנה.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" סינן מבעד לשיניו.
ספיר הישירה מבט לעיניו. "כמה טוב אתה מכיר אותי?" השיבה בשקט.
"די טוב. בגלל זה אני מודאג!"
"הכל בסדר שם?" שאל הכרוז. הוא לא רצה שההזדמנות שלו לעושר תחמוק מבין אצבעותיו.
מוגן הסתובב אליו. "כן, הכל בסדר. רק תן לנו כמה שניות, טוב?"
הכרוז חייך אליו בערמומיות, כאילו גילה סוד כמוס. "אתה דואג לחברה שלך, אה?" אמר בניסיון חסר טעם להישמע מבין. "אל תדאג, אני אבקש מגריזלי לנהוג בה בעדינות, במיוחד בשבילך."
מוגן מצמץ פעמיים. הרעיון היה כל כך אבסורדי, שהוא פשוט החליט להתעלם מהכרוז. הוא פנה בחזרה אל ספיר. "ספיר..." הוא פתח.
היא קטעה את דבריו, "אם אכפת לך ממני אפילו קצת," אמרה, ומוגן זיהה את ההחלטיות שבקולה, "אתה תיתן לי להילחם, ולא תעז להתערב. הבנת?"
טוב, כשהיא מנסחת את זה כך...
מוגן משך בכתפיו, "בסדר." נכנע, ביודעו עד כמה הדבר חשוב לה. "רק אל תגזימי, אוקיי? אנחנו לא צריכים קרבות מיותרים עכשיו."
ספיר חייכה חיוך נבזי, ושיני הדרקון שלה, שטרם נעלמו, בצבצו מבין שפתיה. "ככה אתה מכיר אותי?" היא עקפה אותו וניגשה אל הכרוז. מוגן הסתובב לעברה באנחה. הוא הכיר אותה די טוב וידע שהיא יכולה לשלוט היטב בכעסה. מה שהדאיג אותו זה מה שהיא הולכת לעשות לדוב ההוא.
ספיר חייכה אל הכרוז בחביבות. "אוקיי. אפשר להתחיל?" הכרוז הנהן בשביעות רצון וסימן לה בידו להיכנס לזירה. ספיר הסירה את גלימתה והושיטה אותה ואת החיצים שלה למוגן, שלקח אותה באנחה נוספת. היא כנראה רצינית, חשב.
הלחשושים בקהל גברו, ואליהם הצטרפו קריאות הפתעה, כשהיא עברה מבעד לסורגי הגדר וירדה בזהירות את חצי המטר עד לרצפת הזירה. מוגן ידע שספיר הייתה מעדיפה לזנק מעל לגדר ולנחות בקלילות בזירה, כמו שרק היא יודעת לעשות. הוא הבין שהיא רוצה לגרום לכרוז ולגריזלי לזלזל בה עוד יותר, כדי למחוץ את שחצנותם והתנשאותם.
היא נעמדה מצד אחד של הזירה וגריזלי נעמד מצדה השני. הוא הביט בה בזלזול וכבר דמיין את נצחונו הקל, שבעקבותיו יהפוך לעשיר, לפחות עד שיגיעה זמנה של המזימה הבאה.
"את תדאגי מותק," אמר גריזלי, "אני אשתדל לא להכאיב לך כמעט בכלל."
ספיר שלחה לעברו חיוך. "תודה לך," אמר בטון מסוכן, שאיש מלבד מוגן לא הבחין בו.
"המתנדבת האמיצה שלנו כבר בזירה, גבירותיי ורבותיי!" הודיע הכרוז בקול. "האם היא תצליח להביס את גריזלי האיום?"
דממה מתוחה השתררה בקהל. כולם חיכו לתחילת הקרב, וקיוו שהבחורה המסכנה תהיה בסדר.
"האם המתמודדים מוכנים?" שאל הכרוז. גריזלי פיסק מעט את רגליו והתכונן לזנק לעברה של ספיר. היא הבחינה בכך בקלות. כמה גלוי הוא יכול להיות? הוא יכול פשוט להגיד לי בדיוק איך הוא מתכוון לתקוף.
"התחילו!" קריאתו של הכרוז הדהדה בחלל הפתוח. הקרב התחיל.
גריזלי זינק קדימה בפרעות משולחת רסן. הוא שלך את ידיו לפנים וכמעט תפס את ספיר, אבל זו חמקה במהירות ימינה. גריזלי מיהר לבלום לפני שיתנגש בגדר. הוא חיפש את ספיר, ומשהבחין בה הסתער לעברה בשנית. ספיר התחמקה פעם נוספת, וגריזלי כמעט והתנגש בגדר שוב. הוא פנה לעברה והחל בהסתערות נוספת. ספיר שוב חמקה וכך המשיך הקרב: גריזלי מסתער וספיר מתחמקת. תוך כדי התחמקויות סקרה ספיר את יריבה. צעדיו היו גסים, הוא תקף בצורה צפויה מדי ולא חשב כלל על צעדיו הבאים.
לאחר שתי דקות של הסתערויות חסרות תוצאות מצידו של גריזלי, והתחמקויות מיומנות מצידה של ספיר, החל הקהל למלמל בהתרגשות. מעולם לא חשבו שיראו מישהי מתחמקת בקלילות כזו מגריזלי המאיים.
ההתחמקות האחרונה של ספיר הובילה אותה לנקודה בה התחילה. היא נעמדה בגבה לגדר, כשמוגן ניצב מאחוריה. מרפקיו היו שעונים אל מעקה העץ וראשו נשען על כף ידו השמאלית. היא השפיל את מבטו מטה, אל ספיר.
"את לא מתכוונת לגמור את זה כבר?" שאל בשעמום.
"תן לי ליהנות קצת," השיבה ספיר מבלי להסיר את עיניה מגריזלי. "אתה רואה איך הוא מתנשף? הוא משקיע כל כך הרבה אנרגיה בהסתערויות חסרות הטעם שלו, שבכל רגע הוא עלול פשוט להתמוטט על הרצפה." היא נשמעה שבעת רצון.
"אז עכשיו את הולכת לגמור עם זה," הבין מוגן.
ספיר לא ענתה לו. גריזלי בדיוק הסתער לעברה והיא חמקה בקלילות שמאלה. היא נעמדה כשהגדר נמצאת לימינה, והביטה בגריזלי. הלוחם הגדול פנה אליה בעודו מתנשם ומתנשף בכבדות.
"אתה נראה עייף," אמרה ספיר. "רוצה לנוח קצת?"
וריד פעם ברקתו של גריזלי. "אולי תפסיקי כבר לברוח!" שאג לעברה בזעם. ספיר החליפה מבט מהיר עם מוגן וחייכה חיוך קטן. מבין שפתיה בצבצו שני זוגות של ניבי דרקון חדים.
לגריזלי נמאס. הטרף שלו התגלה כזריז בצורה יוצאת דופן ומעצבנת. הוא ראה איך העושר שלו חומק מבין אצבעותיו עם כל שנייה שעוברת. הכרוז מצדו, לא היה מודאג יותר מדי. הוא לא היה מודע לעובדה שגריזלי כבר עייף, בעוד שהיריבה שלו בכלל לא התאמצה.
גריזלי החליט שהפעם הבחורה המעצבנת הזאת לא תחמוק ממנו. הוא זינק לעומתה בכל כוחו, מניף את אגרופו הימני ומרכז בו את כל הכוח שנותר בגופו. הקהל עצר את נשימתו בציפייה לבאות.
ספיר לא ניסתה להתחמק הפעם. כשגריזלי הנחית לעברה את אגרופו בכל כוחו, ספיר חסמה אותו בקלות בידה הימנית. היה רגע של דממה, ולאחר מכן פרץ הקהל בקריאות התפעלות רמות. גריזלי הביט ביד האוחזת באגרופו כלא מאמין. הוא ניסה לשחרר את ידו, אך לא הצליח. אחיזת ברזל הייתה נעולה על ידו ולא אפשרה לו להשתחרר. הוא הביט בפניה של הבחורה שעומדת מולו. הטרף שהופך לטורף. ספיר הביטה בו בחזרה ואז חייכה. צמרמורת עברה לאורך עמוד השדרה של גריזלי.
ספיר הידקה את אחיזתה באגרופו של הלוחם הגדול וחיוכה הפך לאכזרי. "בוא נגמור את זה," אמרה בשקט, כך שרק גריזלי שמע. היא דחפה את אגרופו ממנה ואגרפה את ידה השמאלית. גריזלי מעד צעד אחד לאחור, ולפני שהספיק אפילו להבין מה קורה, הטיחה ספיר את אגרופה בבטנו במלוא עוצמתו. גריזלי התקפל מחמת הכאב והקהל כולו היה אחוז אלם.
אבל ספיר לא סיימה עדיין. בעוד גריזלי מתפתל מכאב, עקפה אותו ספיר מהצד הרחוק מהגדר בזינוק מהיר. היא נעמדה לחלקיק שנייה, כשכתפה הימנית בקו אחד עם כתפו הימנית, ואז זינקה לאוויר. היא עשתה סיבוב שלם האוויר, כשרגלה הימנית מונפת וצוברת תנופה בזכות הסיבוב. ואז פגעה בכוח רב עם עקבה בראשו של גריזלי. הלוחם עף קדימה מעוצמת המכה והתנגש בגדר העץ בקול חבטה רם. ספיר נחתה בקלילות על רגליה ולרגע השתררה דממה. הקהל הביט במחזה בשתיקה המומה. מוגן חייך בשביעות רצון כשספיר השיגה את מבוקשה. הוא פנה להביט בכרוז בחיוך של ניצחון, וראה שפיו של הכרוז פעור בתדהמה.
"עדיף שתסגור את הפה שלך," המליץ לו מוגן. "זו עונת הזבובים."
הכרוז מצמץ, סגר את פיו ושפשף את עיניו במרץ. כשגילה שמה שקרה עכשיו לא היה הזיה, אלא המציאות, הוא הקבר את פניו בשתי דיו באומללות. הקהל, שעדיין בהה בגריזלי, החל לעכל את שהתרחש כעת, ומלמולים חזרו לשרור בו.
ספיר פנתה לטפס על הגדר לצד מוגן. היא הניחה רגל אחת על האדמה, חצי מטר מעל גובה הזירה, ואחזה בשתי ידיה במעקה. היא משכה את עצמה בקלילות מעלה והניפה את רגליה, ומיד אחריהם את שאר גופה, אל מעל לגדר ומחוץ לזירה. למראה הבחורה המזנקת, התנער הקהל מתדהמתו ומלמוליו הפכו לתרועות התלהבות. קולן של הנשים נשמע בבירור מהקהל, מרגישות חיבור מיידי לבת מינן. אליהן הצטרפו קולות לא מעטים של גברים ששמחו להכיר בכוחה של הבחורה הלוחמת.
מוגן הושיט לספיר את הגלימה והחיצים. "זהו?" שאל אותה.
היא לבשה בחזרה את הגלימה ותלתה את השק עם החיצים על כתפה. "כן." אמרה בפשטות. "אלא אם כן יש כאן עוד טיפש אחד שרוצה להרגיז אותי." השניים פנו להביט בכרוז המנסה להתעשת ולא להיראות מאוכזב מדי. ספיר ניגשה אליו והושיטה אליו את ידה. "אני אשמח לקבל עכשיו את הפרס שהובטח לי." הוא הביט בידה המושטת וחשב נואשות על פתרון אפשרי למצב אליו נקלע.
"א-את מבינה..." פתח, אך לא ידע איך להמשיך. הוא הביט סביבו וחיפש דרך מילוט, אך הקהל סגר עליו מכל עבר. עשרות אנשים הביטו בו בצפייה להענקת הפרס שהובטח לספיר. לפתע קלט תנועה בזווית עינו. הוא הפנה את מבטו לזירה וראה שגריזלי מתרומם על רגליו. בהכרת תודה על מזלו הטוב הוא הפנה את אצבעו אל גריזלי והכריז בשמחה: "גריזלי לא הובס עדיין! הבטחתי פרס רק למי שיביס אותו, ואת לא עשית זאת!"
ספיר, מוגן והקהל כולו פנה להביט בגריזלי המתרומם. האיש הגדול נעמד על רגליו בחוסר יציבות, גבו מופנה לגדר בה התנגש קודם. הוא התנדנד קדימה, אחורה, ושוב קדימה, ואז המשיך קדימה עד שפגש ברצפת הזירה. כולם חזרו להביט הכרוז.
הכרוז אובד העצות הבין שאין לו ברירה, אלא לתת לספיר את שק המטבעות היחיד שנותר לו, הפרס המובטח. ספיר הושיטה את ידה בשנית והכרוז הניח את שקיק המטבעות בתוך כף ידה. בתגובה הריע הקהל ומחא כפיים בהתלהבות. הכרוז התרחק מהקהל בתסכול ונעלם בתוך הביתן הממוקם ליד הזירה כדי לבכות על מר גורלו, כשהוא משאיר מאחוריו את גריזלי. הקהל ראה שהמופע נגמר והחל להתפזר.
ספיר פתחה את שקיק העור ובדקה את המטבעות שבפנים. עשרות מטבעות זהב קטנים ונוצצים נחו בצפיפות בתוך השקיק, כולם אמיתיים, ללא ספק. היא סגרה בחזרה את השקיק.
"מה את הולכת לעשות עם הפרס שלך?" שאל אותה מוגן בסקרנות.
ספיר בהתה בשקיק המונח בכף ידה, ואז זרקה אותו אל מוגן. "קח אותו."
מוגן תפס את השקיק, מופתע. "באמת?" שאל.
"באמת." חייכה ספיר. "עכשיו אתה יכול לקנות לכל אחד מהילדים והילדות שבבית היתומים צעצוע, כמו שרצית. ובנוסף תוכל לקנות לך את החרב ההיא שלא הפסקת לבהות בה לאורך כל הזמן שהיינו בדוכן של ת'ור."
הוא השפיל במבוכה את מבטו אל שקיק שבידיו. "תודה," אמר.

---

המשך בהודעה הבאה.

!#$&B&j8c5783q2~~~~~~~~~~~!!!!!!!!!!!!!!!!!$^*^^^^&@$@##@#@#@
זה קטוע ;-;

ספיר,ספיר,ספיר...
אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה נהניתי מהקטע הזה. אני כל כך אוהבת את הדמויות של מוגן וספיר *-*
אהבתי ממש את הקטע הזה, הוא כתוב היטב, משעשע ברגעים הנכונים ומותח ומגניב באחרים ^^ אני לא יודעת לאן את חותרת עם הקטע הזה, אבל אני חושבת שרומן בלתי אפשרי בין מוגן וספיר יכול להיות מקסים (מה? זאת דרך החשיבה שלי XD)
אה, ועוד משהו. היה לי רעיון, להגשים לדמות שלי חלום שהלוואי ואני הייתי יכולה להגשים... אולי ספיר תוכל ללמד את המלכה להילחם? אם יהיה שלב כלשהו של מסע, לא הייתי רוצה שהיא תישאר חסרת אונים...

ושוב, ממש אהבתי את ההומור והפמניזם שהבעת בקטע הזה. ספיר, את אדירה ואני מעריצה אותך X3

ומכיוון שזה כנראה נכתב בשעה מאוחרת (עד שזה התיש אותך, מסכנה שלי XP) היו כמה טעויות הקלדה שמצאתי:
סמיכה - > שמיכה
מאולפת - > מעולפת
תפחה -> טפחה
אל - > אבל
הקבר -> קבר

וזהו ^-^

בראבו!

כל כך אדיר,
מוגן ביקש סליחה וקיבל חרב, כל כך מחוץ לדמות ועם זאת הכנסת את שניהם בצורה נהדרת
האבירה הפמיניסטית ספיר היא דמות מעניינת מאוד ואישיותה מתפתחת עם כל קטע חדש
ממש אהבתי את קטעי המבוכה של מוגן, את מכניסה חמימות מבורכת לדמות
והנקודה הכי נהדרת היא תיאורי הרקע שלך, בעזרתם אני ממש מצליח לדמיין את הסיטואציה
כבר אמרתי שאת כותבת מעולה?

אני מרגיש רע עם להגיב על זה כרגע כי זה נקטע באמצע...

אבל זה מצוין ממש

~WingsOfLightLegend~ כתב:!#$&B&j8c5783q2~~~~~~~~~~~!!!!!!!!!!!!!!!!!$^*^^^^&@$@##@#@#@
זה קטוע ;-;

ספיר,ספיר,ספיר...
אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה נהניתי מהקטע הזה. אני כל כך אוהבת את הדמויות של מוגן וספיר *-*
אהבתי ממש את הקטע הזה, הוא כתוב היטב, משעשע ברגעים הנכונים ומותח ומגניב באחרים ^^ אני לא יודעת לאן את חותרת עם הקטע הזה, אבל אני חושבת שרומן בלתי אפשרי בין מוגן וספיר יכול להיות מקסים (מה? זאת דרך החשיבה שלי XD)
אה, ועוד משהו. היה לי רעיון, להגשים לדמות שלי חלום שהלוואי ואני הייתי יכולה להגשים... אולי ספיר תוכל ללמד את המלכה להילחם? אם יהיה שלב כלשהו של מסע, לא הייתי רוצה שהיא תישאר חסרת אונים...

ושוב, ממש אהבתי את ההומור והפמניזם שהבעת בקטע הזה. ספיר, את אדירה ואני מעריצה אותך X3

ומכיוון שזה כנראה נכתב בשעה מאוחרת (עד שזה התיש אותך, מסכנה שלי XP) היו כמה טעויות הקלדה שמצאתי:
סמיכה - > שמיכה
מאולפת - > מעולפת
תפחה -> טפחה
אל - > אבל
הקבר -> קבר

וזהו ^-^

בראבו!

O_O
אני לא מאמינה שלא שמתי לב שזה קטוע!
אבלאבלאבל.... עברתי על זה לפני ששלחתי! X_X
אני כבר אשלח את השאר!

ווינגס~ התגעגעתי...
אני ממש שמחה שאהבת! איכשהו יצא שלקחתי אותן תחת חסותי... ^_^"
לא הלכת רחוק כל כך בנוגע לרומן. מוגן וספיר פשוט מסתדרים טוב ביחד. האמת שלא כיוונתי למקום ספציפי, זה פשוט יצא ככה. אני לא בטוחה בנוגע לרומן הבלתי אפשרי, אבל איך שהוא יצא שחתרתי לכיוון רומן בלתי נמנע. כמובן שלא התכוונתי לזה, זה תלוי בנקודת מבט, ובמי שימשיך את הסיפור אחריי.
אם המלכה תרצה בכך, ספיר תלמד אותה. לא מסרבים למלכה!

יש בי צד פמניסטי לא קטן...
תודה!

הטעויות יתוקנו! (אם תספרי לי מאיזה קטע הן... ^_^" )

DarkMugen0 כתב:כל כך אדיר,
מוגן ביקש סליחה וקיבל חרב, כל כך מחוץ לדמות ועם זאת הכנסת את שניהם בצורה נהדרת
האבירה הפמיניסטית ספיר היא דמות מעניינת מאוד ואישיותה מתפתחת עם כל קטע חדש
ממש אהבתי את קטעי המבוכה של מוגן, את מכניסה חמימות מבורכת לדמות
והנקודה הכי נהדרת היא תיאורי הרקע שלך, בעזרתם אני ממש מצליח לדמיין את הסיטואציה
כבר אמרתי שאת כותבת מעולה?

מתי? אני לא זוכרת! המוח שלי נמחק... TT_TT
אני שמחה שאתה מרוצה מהדמות שלי, ובעיקר שאתה מרוצה משלך. ^_^
מה שאמרת לי על תיאורי הרקע, לא יכולת להעניק לי מחמאה גדולה יותר ככותבת! (ששואפת להיות סופרת.)
תודה!

TheGeeTee1 כתב:אני מרגיש רע עם להגיב על זה כרגע כי זה נקטע באמצע...

אבל זה מצוין ממש

לא שמתי לב שזה נקטע... כעברתי על הקטע זה הראה לי את הכל! -_-
אבל זה בדרך!
תודה.

הנה ההמשך!

---

יום כיף - חלק שני

הם פנו להמשיך בדרכם, כשקבוצת בנות הופיע מולם. אחת מהבנות, בעלת שיער ג'ינג'י קלוע לשתי צמות ארוכות, נעמדה בראש הקבוצה ופנתה אל ספיר במבוכה קלה. "שלום.." אמרה, ונעצרה כשחשבה איך להמשיך את המשפט. מוגן וספיר הביטו בה בסקרנות. "כולנו ראינו את הקרב שלך נגד גריזלי ו... רצינו לומר לך שמאוד התרשמנו," היא אמרה לבסוף. חברותיה הנהנו בהסכמה.
"תודה," השיבה ספיר.
הבחורה המשיכה. "ו... אממ... אנחנו סקרניות לדעת: איפה למדת להילחם ככה?" היא שאלה בהתלהבות. חברותיה הנהנו שוב, הפעם במרץ.
ספיר נראתה מרוצה. "גם אתן רוצות ללמוד?" שאלה אותן.
"אני אשמח מאוד!" ענתה הבחורה הג'ינג'ית. קריאות הסכמה נוספות נשמעו. "כל אחת מאיתנו רצתה ללמוד להילחם כבר מגיל קטן, אבל היה לנו קשה להשתלב בין הגברים. זה די מייאש."
ספיר הביטה במוגן. לספר להן? אף אחד לא אמור לגעת שמוגן והיא כאן. מי יודע מה יקרה אם אנשי העיר יגלו שליצן החצר של המלך והאבירה של המלכה נמצאים כאן. מוגן משך בכתפיו בתגובה למבטה. ספיר עמדה לענות להן כשאחת הבנות בקבוצה פתאום דיברה.
"אני מכירה אתכם!" קראה בהפתעה, ואז הנמיכה את קולה. "אתה ליצן החצר של המלך, מוגן! ואת האבירה של המלכה, ספיר!"
הצמד המופתע מיהר להביט סביב בחיפוש אחר מישהו שאולי שמע את השיחה. כשראו שאיש לא מביט בהם, הם פנו בחזרה אל הבנות.
"ששש! אל תגידי את זה בקול רם כל כך!" השיב מוגן בקול נמוך. "אנחנו לא אמורים להסתובב בעיר בלי רשותם של הזוג המלכותי."
"מה אתם עושים כאן?" שאלה בחורה אחרת.
"מטיילים, אלא מה?" אמר מוגן, כאילו זה מובן באליו.
"את דרקון הספיר!" אמרה הבחורה שזיהתה את השניים. היא הביט בספיר בהערצה. "מה הפלא שניצחת אותו!"
הבחורה הג'ינג'ית מיהרה לקטוע את התלהבותה של חברתה. "תוכלי להמליץ לנו על מקום בו נוכל ללמוד להילחם?" שאלה.
ספיר לא הייתה צריכה לחשוב על כך יותר מדי. "בואו לארמון," קבעה. "אתן יכולות להפוך לאבירות. אני בטוחה שיקבלו אתכן. יש לא מעט לוחמות בארמון, ושר הצבא הוא איש חכם. העובדה שאתן נשים לא תשפיע עליו בשום צורה שהיא."
הבנות הביטו בה. חלקן בהיסוס, חלקן בהתלהבות מתגברת. "באמת יקבלו אותנו?" שאלה מישהי.
מוגן התערב בשיחה. "בטוח. בדיוק כמו שהשמש זורחת עכשיו וכמו שאני רעב, כי שעת ארוחת הצהריים כבר כמעט הגיע." זה היה רמז עבור ספיר. לפני שנכנסו לתוך עניין הקרבות הזה הם היו בדרכם לפונדק האהוב עליו: "השלד המשוגע".
ספיר הבינה את הרמז. "יקבלו אתכן. אני בטוחה" היא אמרה בעידוד. הבנות התלחשו בהתרגשות. הן הגיעו להסכמה שאכן כדאי להן לנסות ולהתקבל. הן הודו למוגן ולספיר על עזרתם ופנו להמשיך בדרכן. הבחורה הג'ינג'ית לא הלכה בעקבות חברותיה, אלא נשארה במקומה. כשחברותיה קראו לה היא ביקשה מהן להמתין לה לרגע, ואז פנתה אל מוגן.
"אני מצטערת שאני כל כך ישירה, אבל..." היא חייכה אל מוגן בהתנצלות. "אם אתה לא בקשר עם מישהי, חברה שלי שעובדת בארמון... טוב, היא תשמח להכיר אותך." היא סיימה את דבריה במבוכה ומיהרה בעקבות חברותיה. "נתראה בקרוב במגורי האבירים!" היא קראה מעבר לכתפה. והשאירה את מוגן ההמום מאחוריה, בלי לספק לו אף הסבר.
כשקבוצת הבנות התרחקה מטווח שמיעה, פרצה ספיר בצחוק רם. מוגן התנער מההלם ופנה אל ספיר בכעס. "למה את צוחקת?"
ספיר עצרה גל נוסף של צחוק שעמד לפרוץ מגרונה. "ההבעה על הפנים שלך. נראית כאילו סיפרו לך שכדור הארץ הוא בכלל מרובע!" היא לא הצליחה להתאפק ופרצה שוב בצחוק.
מוגן האדים כמו עגבנייה. "זה לא מצחיק!" קרא בעלבון.
ספיר עצרה מייד את צחוקה והביטה במוגן בחיוך. "מצטערת," אמרה בכנות, "אבל אני פשוט לא מבינה למה אתה מופתע כל כך. זה אפשרי שמישהי תחבב אותך."
"אבל מה יש לה לחבב?" שאל מוגן, שפניו חזרו בהדרגה לצבען המקורי. "כל היום אני מסתובב בתחפושת של ארנב ורוכב על תלת אופן. מה היא כבר ראתה שמצא חן בעיניה?"
"היא ראתה מבעד לתלבושת הורודה." אמרה ספיר בביטחון. "יש מספיק דברים לחבב בך, אל תדאג."
מוגן גירד את ראשו בבלבול. "שיהיה," אמר לבסוף. "בואי פשוט נלך לאכול."

כשהם הגיעו לפונדק "השלד המשוגע" המקום היה מלא למחצה באנשים. חלקם ממתינים להזמנה שלהם, חלקם עסוקים בריקון צלחתם. בפונדק היה מואר בזכות החלונות הרבים שבו ובאוויר נישאו ריחות מעוררי תיאבון של תבשילים שונים. בחלל החדר נישאו קולות נמוכים של שיחות, מה שהיה עדיף בהרבה על המהומה השוררת בשוק. מוגן וספיר התיישבו כל אחד על כיסא מול הדלפק וחיכו שמישהו ייקח את ההזמנה שלהם. בינתיים קיבלו שתי כוסות מים ולגמו מהן בנינוחות.
בדיוק כשניגש אליהם מישהו כדי לקחת הזמנה, נהדפו דלתות הפונדק בעוצמה. מבעד לדלתות נכנסו חמישה גברים מאיימים למראה, כל אחד נושא חרב בחגורתו. על שולי גלימותיהם החומות כהות היו רקומים משולשים זהובים שבתוכם מעגל אדום – סמלם של הסוחרים מהדרום.מוגן וספיר החליפו בניהם מבטים מודאגים ומחשבה דומה חלפה בראשם: צרות.
אחד הסוחרים, כנראה מנהיג הקבוצה, צעד מספר צעדים קדימה וסקר את יושבי המסבאה במבט מאיים. הוא היה גבר מזוקן וגבוהה, בעל עיניים שחורות משחור.
"אני וחבריי היינו רוצים לקחת קצת הפסקה ממהומת השוק." אמר. קולו היה עמוק וקר. "נשמח מאוד אם תוכלו לפנות לנו את המסבאה, כדי שנוכל ליהנות מקצת שקט ושלווה." ידו נחה על ניצב חרבו. זה היה איום. שאר הסוחרים נעמד משני צדדיו של המנהיג. שניים מכל צד. יושבי המסבאה הביטו בו בפחד ובכעס.
בעל הפונדק, שעמד מאחורי הדלפק, פנה אל הסוחרים. "אני מצטער אדוני, אבל כולם רשאים לשהות בפונדק כאוות נפשם. אתם לא יכולים פשוט לגרש אנשים אחרים מתי שמתחשק לכם. אם אתם מחפשים מקום שקט, אתם יכולים לחפש פונדק פחות עמוס, שלא נמצא במרכז העיר."
דבריו של בעל הבית לא מצאו חן בעיניו של המנהיג. הוא הידק את אחיזתו בניצב חרבו באיום מודגש. "אני מעדיף לשהות בפונדק הזה. אני ממליץ לכם בחום לצאת מכאן עכשיו." גם הסוחרים האחרים פנו להחזיק בניצב חרבם. אורחי הפונדק נבהלו. חלקם אף אספו את חפציהם ופנו ללכת, כשאיש אחד, מימינה של חבורת הסוחרים, נעמד על רגליו.
"למה שנעזוב?" שאל בכעס. "באיזו זכות אתה בא לכאן, לעיר שאינה העיר שלך, ומאיים על תושביה?"
הסוחר הפנה את ראשו לעבר האיש שהעז לסרב לו. "אתה רוצה לראות באיזו זכות אני מאיים עליך?" שאל. "אני אראה לך." הוא שלף את חרבו מנדנה. הקהל נרתע לאחור בפחד. הסוחר עשה צעד אחד לעברו של האיש, כשלפתע שני כסאות עץ כבדים עפו לעבר הסוחרים ופגעו בשניים מהם. שני הסוחרים שנפגעו קרסו כל הרצפה. שלושת הסוחרים הנותרים פנו להביט במקום ממנו עפו הכיסאות, וראו מולם שני אנשים, בחור ובחורה. שניהם עטויים גלימות מסע. שניהם הרבה יותר צעירים מהם.
מוגן וספיר עמדו ליד הדלפק. שם היו חסרים הכיסאות עליהם ישבו שניות ספורות קודם לכן. הכיסאות אותם זרקו, מבלי לתאם בניהם דבר, על הסוחרים. שניהם נעצו מבטים מלאי זעם בסוחרים מהדרום.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?" ירה לעברם בזעם, בעוד שני אנשיו הנותרים בודקים את מצבם של הסוחרים שנפגעו.
"עוף מכאן," אמרה ספיר בכעס.
"לך תציק לאנשים בפונדק בארץ שלך, ועזוב את הפונדק הזה בשקט," הזהיר אותו מוגן.
הסוחר לא האמין למשמע אוזניו. הצוציקים האלה מאיימים עליו? עליו?! אחד מהסוחרים העשירים ביותר בממלכה הדרומית! הוא צעד באיטיות לעבר השניים וכיוון אליהם את חרבו. "לא כדאי לכם לעצבן אותי, ילדים. אני לא סלחן כל כך כלפי ילדים חוצפנים." הוא קרא לשני אנשיו שיעזבו את הפגועים ויבואו לטפל בשני הילדים שמולו.
בעיניהם של מוגן וספיר הבזיק ניצוץ מסוכן. שניים נגד שלושה? איזה סיכוי יש להם?גם עם השניים האחרים אין להם הרבה סיכוי. בלי לומר מילה, זינקו השניים בתיאום מושלם, כל אחד לעבר הסוחר הקרוב ביותר. במנהיג יטפל מי שיסיים קודם עם היריב שלו.
היריב של ספיר קיבל את ההזמנה לקרב והסתער לעברה. ספיר זינקה על השולחן הקרוב ביותר, וממנו זינקה על הסוחר. היא הניפה את רגלה ובעטה בעוצמה בסנטרו. הסוחר נאנק בכאב ונסוג צעד אחד לאחור. ספיר נחתה על הרצפה מולו וזינקה שוב. היא בעטה בחזהו של הסוחר וזה נהדף לאחור ונחת על הרצפה לרגליה.
יריבו של מוגן קיבל את ההזמנה לקרב בהסתערות פראית שלא הותירה לו מספיק זמן לתקוף. הוא החליק בין רגליו של הסוחר בתנועה אחת זורמת ונעמד מאחוריו בקלילות. הסוחר המופתע, שכנראה לא היה חכם במיוחד, הציץ בין רגליו והספיק לראות את רגליו של מוגן נעלמות מטווח הראיה שלו. מוגן ניצל את העובדה שיריבו התכופף, וזינק על גבו. הסוחר התיישר בהפתעה כשמוגן כרך את ידיו סביב צווארו. "שק קמח!" קרא. "דיו, סוסי!" הצד השובב שבו התעורר לחיים, והוא החליט להטריף את יריבו עד שיפסיד.
הסוחר התיישר וניסה לנער את מוגן מעליו, אך ללא הצלחה. הוא החל לרוץ במעגלים ברחבי הפונדק. מוגן ראה הזדמנות וניצל אותה: "הורידו ואותו ממני! הורידו אותו ממני! הורידו אותו!" קרא בקול צייצני, בדיבוב קומי לסוחר. האנשים בפונדק פרצו בצחוק רם. הסוחר האדים מכעס והחליט לשים סוף למטרד. הוא רץ לעבר הקיר בכוונה למעוך את מוגן, או לפחות לשבור לו כמות מכובדת של עצמות. אך שנייה לפני ההתנגשות, זינק מוגן מעל גבו של הסוחר, שפגש בקיר בקול חבטה רם, וצנח מיד לאחר מכן על הרצפה. מוגן עשה שני היפוכים באוויר ונחת בחינניות על רצפת הפונדק. הקהל הריע לו בהתלהבות. מוגן קד בענווה.
מנהיג הסוחרים לא האמין ששני פרחחים הצליחו לנצח את האנשים שלו. הוא חייב להפסיק לעבוד עם חבורה של טיפשים, ולחפש אנשים יותר רציניים. הוא הגביה את חרבו ותכנן את צעדיו הבאים: להוריד את ראשו של הליצן ואז לנקב את לבה של הבחורה. הוא בדיוק עמד להוציא את התוכנית המבריקה שלו לפועל, אך מוגן וספיר הקדימו אותו. הם הופיעו כאילו משום מקום: ספיר מאחוריו ומוגן באוויר לפניו. ספיר פגעה ברגליו של הסוחר בבעיטה תחתית מסובבת, ובו זמנית מוגן זינק על הסוחר ופגע בכוח בחזהו כששתי רגליו צמודות זו לזו. במתקפה כזו הסוחר לא יכול היה לעמוד. הוא פגע ברצפה בכוח, בדיוק כמו שאר הסוחרים.
כל האנשים בפונדק הריעו כשאחרון הסוחרים נפל. הם מחאו כפיים בהתלהבות וצעקו עלבונות לעברם של הסוחרים. מוגן נחת על הרצפה מבלי להשמיע צליל וספיר הזדקפה במקומה. הם חייכו האחד לשנייה וידיהם נפגשו לרגע בכיף של ניצחון.
בעל הפונדק ניגש אליהם והביע את תודתו העמוקה. מוגן וספיר הסמיקו במבוכה נוכח ההערצה שהורעפה עליהם. "עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות," חזרו ואמרו. בעל הפונדק התעקש שיישארו לארוחת צהריים, שכמובן תהיה בחינם, אך השניים סירבו בנימוס בטענה שהם ממהרים. כולם נפרדו מהם בתודה והשניים עזבו את הפונדק.
הם החלו ללכת ופתחו בשיחה.
"זה היה כיף," אמר מוגן בקלילות.
"נכון," הסכימה ספיר. "וזה ממש הגיע לסוחרים החצופים האלה. איך הם מעיזים לאיים עלינו בעיר שלנו?
"לפחות לימדנו אותם לקח. אני לא חושב שהם יעשו משהו כזה בזמן הקרוב."
השתררה שתיקה קצרה.
"עבודת הצוות שלנו השתפרה." אמר מוגן. ספיר הנהנה בהסכמה.
לפתע נשמעו צעקות מאחוריהם שקטעו את השיחה. הם הביטו לאחור וראו להפתעתם את חבורת הסוחרים שניצחו לפני מספר דקות מתקדמת לעברם בנחישות ודוחפת בגסות את כל מי שהעז לעמוד בדרכם, כלומר כל מי שהסתובב בחלק זה של השוק.
"מה הם עושים?" שאלה ספיר בתסכול. "לא הספיק להם?"
"הם כנראה מחפשים נקמה," הסביר מוגן. "שנעבור לשבירת עצמות?" שאל בתקווה סמויה.
"מה קרה ל'אנחנו לא צריכים קרבות מיותרים עכשיו', אה?"
זה די ברור שהקרב הזה הוא בלתי נמנע, לא?"
הסוחרים כבר היו די קרובים אליהם, והגבירו את קצב הליכתם.
"יש לי רעיון יותר טוב," החליטה ספיר.
"והוא...?" שאל מוגן.
"רוץ!" קראה. היא תפסה בגלימתו של מוגן ומשכה אותו בעקבותיה. השניים פתחו בריצה מהירה ככל האפשר בשוק בעמוס. הסוחרים ראו שההזדמנות שלהם לנקמה חומקת והחלו לרוץ אף הם.
ספיר ומוגן רצו בין אנשים, עגלות ודוכנים, אך לא הצליחו לאבד את הסוחרים. אלה המשיכו לרוץ אחריהם בהתמדה. השניים עזבו את השוק והמשיכו לרוץ ברחוב הצמוד לו, כשהסוחרים לא הרחק מאחוריהם.
"מה עושים?" שאל מוגן מוך כדי ריצה.
"מנסים לאבד אותם." קראה ספיר.
"זה לא ממש הצליח לנו עד עכשיו!" הוא הביט מעבר לכתפו וראה שהסוחרים הולכים ומתקרבים. הם, לעומת מוגן וספיר, לא חששו להעיף הצידה כל מה שהפריע להם לעבור, ולכן הצליחו להתקדם מהר יותר.
הם יכלו פשוט להילחם בסוחרים ולהביס אותם בקלות, אבל העדיפו לא לעורר מהומה בעיר. בריחה תעשה הרבה פחות בלגן. הסוחרים העיפו מהדרך כמה חביות שהפריעו להם לעבור. טוב, אולי לא הרבה פחות, במקרה של הסוחרים.
מוגן וספיר התקרבו לכביש סואן וגילו שעגלה גדולה עמוסה שקים חוסמת את נטיב המילוט שלהם. הם החליפו בניהם מבטים מהירים והחליטו להמשיך קדימה בכל זאת. זו אולי האפשרות היחידה שלהם לאבד את הסוחרים המעצבנים האלו.
כשהתקרבו לעגלה שניהם נעו בתיאום מושלם. ספיר זינקה לאוויר בגמישות שהייתה מביישת את החתול המיומן ביותר. היא משכה את רגליה אל בטנה ועברה את העגלה בקפיצה אחת. מוגן השתטח על גבו על הכביש והחליק כל הדרך לרוחב העגלה, עד שהגיע לצידה השני. השניים הגיעו לצידה השני של העגלה באותו הזמן. ספיר נחתה על הכביש ומוגן התרומם על רגליו. מיד לאחר מכן הם המשיכו בריצה והשאירו מאחוריהם את הסוחרים, ההמומים ומאוכזבים. הצפיפות לא אפשרה להם לעבור את הכביש, וכל שהם יכלו לעשות היה להביט במוגן וספיר המתרחקים מהם.
השניים המשיכו לרוץ למשך כמה דקות. מוגן איתר פניה חדה שמאלה. הוא פנה לשם בלי לחשוב פעמיים ומשך את ספיר בעקבותיו. מולם הופיע בית צנוע בעל שתי קומות וגג שטוח, עליו גודלו שיחי ורדים באדניות. השניים טיפסו במיומנות על קירות הבניין ומצאו מחסה על הגג, ביו שיחי הורדים. הם ישבו שם בשתיקה, מסדירים את נשימתם. כשנשימתם חזרה להיות סדירה, הם פנו להביט בנוף הניבט אליהם מגג הבית. הוא לא היה מרשים במיוחד, בהתחשב בעובדה שכל הבתים בשכונה הזו היו בעלי אותו גובה, אך בכל זאת היה יפה. שניהם אהבו את העיר הזו.
שמש הצהריים הטילה אור בהיר מסביב וחיממה את האוויר. ספיר נשכבה בגבה על בגג ועצמה את עיניה. רוח נעימה נשבה בשערותיהם של השניים וייבשה את הזיעה שניגרה על גופם בעקבות המרדף.
"זה היה יום די כיפי," אמרה ספיר. היא פקחה את עיניה והביטה בשמי האביב הכחולים.
"כן..." הסכים מוגן. הוא הסתובב אליה, "את יכולה רק להסביר לי משהו?" שאל.
"מה?"
"למה כל טיול שלנו בעיר נגמר ככה?"

---

ראשון

קרב נהדר, מרדף אדיר, סיום נפלא

TheSapphireDragon כתב:
"למה כל טיול שלנו בעיר נגמר ככה?"

הרגת אותי

ספיר, זה היה מצוין!!!
יש לך כישרון אדיר לכתוב סצינות אקשן, באמת. תמיד ראיתי את זה נורא קשה להעביר אקשן בטקסט, אבל את עושה את זה מעולה. קראתי את זה מרותק.
אני סומך עליך לעזור לי עם הסצינות של הקרב בזמן המשתה - ומן הסתם הולכות להיות כאלה.
אגב, עכשיו זה זמן מתאים לדחוף את הקטע הזה, אז הנה הוא:

---

לא עבר שבוע מאז שיחתו של הזוג המלכותי, והשמועות על המשתה המתקרב התפזרו ברחבי עיר המלוכה, ועוררו הדים רבים. רצים מטעם המלך התפזרו ברחבי העיר וחילקו הזמנות מעוטרות למשתה. תושבי העיר, אפילו אלה שעדיין הביעו סלידה מהמלך החדש שקם עליהם, החלו לצפות בקוצר רוח למסיבה. שליחים נשלחו לממלכות השכנות, מציעות לשליטים לבוא ולחזות בממלכה המחודשת. סוחרים הנושאים איתם מזון ומשקה בשפע הגיעו אל העיר ופרקו את סחורתם בארמון, לקראת המשתה הגדול. העיר כולה רגשה וגעשה בציפיה.

בינתיים, במרתף חשוך, ישב אדם גבוה, משופם וצנום בכיסא עץ פשוט, מאחורי שולחן כתיבה עליו מונחת תיבת עץ מעוטרת. הוא הביט בקיר המרתף, ועצם לרגע את עיניו. כשפקח אותן, ראה מולו דמות בבגדים צמודים שחורים ומסיכת זאב. הוא תהה קלות כיצד הצליח האדם במסיכה להיכנס למרתף במהירות כזו בלי להשמיע קול או צליל, אך נזכר עד מהרה כי זו בדיוק הסיבה שהוא הזמין אותו מלכתחילה.
"הבנת את הדרישה שלי ממך?" אמר האדם הרזה, מסלסל את שפמו בידו.
"הדרישה שלך ברורה כשמש, אדון אלונזו." אמר הקול מאחורי המסיכה. קולו היה מונוטוני, עמוק וחודר. "זו משימה פשוטה בשביל שבט חיות הצללים, כמעט חסרת מאמץ."
"אני מאמין לך." אמר אלונזו בטון לא משכנע, ממשיך לסלסל את שפמו. לאחר הפסקה קצרה, הסיט את מבטו ופתח שוב את פיו. "אם יורשה לי לשאול... כיצד אתה מתכוון לבצע פעולה כזו בעצמך? אחרי הכל, המקום יהיה מלא עד אפס מקום, ויהיה שמור באופן הדוק... אתה בטוח ש-"
"אני מבין את התהיה שלך." קטע אותו הזאב. "ועם זאת... אתה כנראה מניח שאני מתכוון לעבוד לבד."
אלונזו השיב את מבטו, וראה לא דמות אחת במסיכה, אלא חמש. מאחורי הזאב עמדו ארבע דמויות נוספות, לבושות כולן בלבוש שחור וצמוד כמו לבושו של הזאב, וחובשות מסיכות בדמות חיות שונות: דמות מגודלת וגבוהה בעלת מסיכת חזיר בר, דמות צנומה ונמוכה בעלת מסיכת עכברוש, דמות נשית בבירור בעלת מסיכת נחש ודמות שרירית בעלת מסיכת נמר.
"תשאיר את זה לנו." אמר הזאב. הוא לקח את התיבה בידו ונעלם כמות שבא, יחד עם ארבעת בני לוויתו.
אלונזו נאנח. "ועכשיו... נותר לי רק לחכות." הוא אמר והביט בהזמנה שהייתה מונחת על השולחן, מתחת לתיבה שהייתה שם עד רגעים קודם לכן. "כמה אירוני... המלך הצעיר יפול בדיוק ביום השנה למלכותו... כך צריך להיות."

כן, אבל מה עם ההמשך?

אני עובד על זה ברגע זה ממש, זה יהיה מוכן יותר מאוחר. :O

TheGeeTee1 כתב:אני עובד על זה ברגע זה ממש, זה יהיה מוכן יותר מאוחר. :O

או...אני אהיה שם?
(הפכתי לסמי-נינג'ה, אז אני אשמח להצטרף לסצנת קרב חדשה, באיחור כמובן כדי לא לצאת מהדמות )

DarkMugen0 כתב:ראשון

קרב נהדר, מרדף אדיר, סיום נפלא

^w^
זה החלק שרציתי לכתוב מההתחלה, אבל זה איכשהו התרחב לממדים האלה... ^^"
מה אתה חושב על הקרב שלך? מרוצה? זה מתאים?

DarkMugen0 כתב:

TheSapphireDragon כתב:
"למה כל טיול שלנו בעיר נגמר ככה?"

הרגת אותי

גם ההמשך נהדר, כמובן!
ספיר, שוב, את פשוט מדהימה. את כותבת באופן כל כך סוחף ויוצא דופן שאי אפשר שלא להיות מרותקים לקחת את הדמויות למקום מדהים והבאת אור לממלכה. את אדירה, אדירה מכדי להיות אמיתית *_*

~WingsOfLightLegend~ כתב:גם ההמשך נהדר, כמובן!
ספיר, שוב, את פשוט מדהימה. את כותבת באופן כל כך סוחף ויוצא דופן שאי אפשר שלא להיות מרותקים לקחת את הדמויות למקום מדהים והבאת אור לממלכה. את אדירה, אדירה מכדי להיות אמיתית *_*

*_______*

את אומרת שאני כותבת באופן סוחף, אבל אני פשוט לא יודעת מה לכתוב לך בתגובה...
>/////////////////////////////<

כוכב נולד?

השביל המוביל לעיר המלוכה מכיוון חלקה הצפוני של הממלכה עבר דרך חורש רחב וירוק. פרחי האביב שהקדימו לפרוח צבעו כבר את החורש בצבעים רבים ויפים. ציפורים קטנות ומצייצות קיננו בין ענפי העצים, וחיות חורש קטנות התרוצצו פה ושם בחיפוש אחר מזון. השעה הייתה שעת צהריים, ולמרות השמיים הבהירים והשמש המסנוורת, נשבה רוח מערבית נעימה וצוננת, שאיזנה את מזג האוויר ועשתה אותו קרוב למושלם.
על השביל צעדו שתי דמויות מוזרות - או, בעצם, הן לא היו מוזרות יותר מאשר הניגוד הבולט כל כך ביניהן. האחד היה אדם לבוש שריון בצבע סגול כהה המעוטר בחריטה של פרח לבנבן לא מוכר על לוחית החזה השמאלית, וחגור גרזן גדול על גבו. הוא אחז בידו האחת מזוודה גדולה ונפוחה, ובידו השניה מפה מצוירת על גליון קלף מקופל. הוא עיין במפה תוך כדי הליכה וקימט קלות את מצחו. הדמות השניה הייתה נערה צעירה ויפה, לבושה בבגדים פשוטים אך צבעוניים. הדבר הבולט בה ביותר היה שיער אדום לוהט ולא-טבעי למראה, שעיטר את ראשה ושיווה לה יחד עם הבגדים הססגוניים מראה זר ואקזוטי. בידה היא אחזה במזוודה קטנה יותר, שהייתה מקושטת בציורים צבעוניים. היא צעדה ברכות ואלגנטיות לצידו של הלוחם בשריון, והביטה בו תכופות. הם הלכו כך בשקט, עד שהגיעו לפרשת דרכים באמצע החורש. הם עמדו שם, כשהנערה מביטה בלוחם בציפיה.
"לאן עכשיו?" היא אמרה בקול שקט ושלו.
"ובכן..." אמר הבחור, מביט במפה ובשביל המתפצל, לסירוגין.
"ובכן?" שאלה הנערה.
"ובכן..." חזר הבחור שוב, ממשיך להביט בשביל ובמפה.
"ובכן...?" חזרה גם הנערה, מרימה גבה בתמיהה.
"ובכן........." הבחור אמר, מותח את ההברה האחרונה. אגל זיעה הופיע על רקתה של הנערה, שהיה ברור כי החלה לאבד את סבלנותה.
"ובכן, מה?" היא אמרה, מרימה מעט את קולה.
"ובכן... אין לי מושג." אמר הלוחם והתיישב על סלע גדול, שומט את המזוודה לידו. הוא לקח את המפה בשתי ידיו ופרש אותה. הוא הביט במפה ארוכות בעוד הנערה מביטה לסירוגין במפה ובו, וכשסבלנותה החלה לפקוע הלכה מאחוריו והביטה בו מאחורי הכתף. חיש מהר, אגל הזיעה וההבעה המתוסכלת חזרו לפניה. היא חייכה בחריקת שיניים.
"אתה... יודע שאתה מחזיק את המפה הפוך."
"מ... מה? כן... כמובן..." הוא ענה מתוך נמנום, חייך חיוך תחמני והפך את המפה לצידה האחורי, כך שבהה בקלף ריק.
"מספיק עם השטויות!" הנערה חבטה בצידו של הלוחם בעזרת המזוודה בידה והפילה אותו לאדמה, לוקחת את המפה בתהליך. "אנחנו צריכים להגיע לעיר המלוכה של תזגומילה עוד היום, אחרת סתם הגענו לכאן לשווא, אז אין לנו זמן להתנהג כמו טיפשים!" היא הביטה במפה, ולאחר מספר שניות היא קיפלה אותה בחזרה. "לשם." היא הצביעה בעזרת המפה המקופלת לעבר אחד מהשבילים. "ואם לא אכפת לך, אני מובילה הפעם."
הלוחם קם במהירות על רגליו, אחז במזוודה ביד אחת והבריש את השריון בעזרת ידו הפנויה. "אחריך, עלמתי." הוא אמר בחיוך.

---

"אוקיי, שמעתי מספיק, תודה לך." אמרה המלכה בנימוס מעושה, תוך שהיא מסתירה פיהוק בידה. הבחור הצעיר, שזה עתה הופסק באמצע קטע החליל שהלחין בעצמו, הרכין את ראשו ופנה לצאת מהחדר. כשלפתע...
"חכה רק רגע."
הקול הגיע מכיוונו של המלך, שישב גם הוא בכסו והאזין לקטע הנגינה. המלך, בניגוד למלכה, נראה נלהב ומחייך. הבחור שמח בליבו, שהרי אם המלך אהב את הנגינה שלו, הוא יוכל בכל זאת להופיע מול נכבדי הממלכה במשתה הקרב ובא. הוא כבר דמיין את הבגדים היפים שילבש, את ההמון שיאזין לו, את מחיאות הכפיים, את עלמות החמד שינהרו לכיוונו, את המלך שילחץ את ידו ויעניק לו סכום נכבד של כסף... חיוך קטן ומרוצה החל להופיע בקצה פיו. "כ...כן, הוד מעלתך?" המלך הביט בו בחיוך, ואמר...
"תוכל בבקשה לגשת לטרקלין בדרכך החוצה ולקרוא לבא אחריך?"
הבחור כמעט הפיל על רצפת השיש את החליל בידו. הוא שמט את כתפיו ויצא מחדר הכס. בדרכו החוצה הוא עבר ליד האבירה בשריון הכחול שהייתה שם כשנכנס - דרקון הספיר, שומרת הראש של המלכה. הוא חלף על פניה בשתיקה, וכעבור כמה צעדים שמע את קולה הרגוע מאחוריו. "אני חושבת שהיית לא רע בכלל... אבל המלכה שלנו מאוד בררנית. אם תתאמן בטח תוכל להופיע במשתה הבא."
הוא לא ידע האם היא מתכוונת לכך באמת או שהיא מנומסת בהתאם לקוד האבירים, אך כשהביט לרגע לאחור הוא ראה שהיא מחייכת לעברו חיוך קטן ומעודד. הבחור זקף את גבו והמשיך ללכת לעבר הטרקלין.

הטרקלין היה בדיוק כפי שעזב אותו כשהלך להופיע מול המלך והמלכה - הומה אדם, עמוס ורועש. בכל פינה התחממו נגנים, זמרים ופייטנים והתאמנו על קטעי הנגינה והשירה שהכינו. כשראו אותו נכנס, השתתקו כולם וחיכו לשמוע את גזר הדין.
"הם... לא קיבלו אותי." הוא אמר וניסה שלא לייבב. אנחה נשמעה מכל רחבי הטרקלין.
"הם לא קיבלו אף אחד מאז הבוקר..." אמרה אישה מבוגרת שאחזה בלירה. "בכל פעם נכנס מישהו, וכעבור פחות מעשר דקות חוזר עם מבט מאוכזב על הפנים."
"כרגיל, המלך והמלכה מרימים את האף שלהם וחושבים שאנחנו לא טובים מספיק ולא חשובים מספיק!" אמר אדם בבגדי איכר עם כינור ופנס בעין. "בדיוק כמו שהיה לפני שבועיים כשבאנו להתלונן לגבי הנהר!" מלמולי הסכמה נשמעו מאזורים שונים באולם.
"בכל מקרה... הוד מעלתו ביקש ממני לקרוא לבא בתור..." אמר הבחור עם החליל. כתגובה, קמה נערה לבושה בחלוק לבן ופשוט עם ברדס, שכיסה את ראשה. היא החלה לצעוד לעבר חדר הכס, דרך מלמולי ה'בהצלחה' היבשים של שאר שוכני הטרקלין.

הנערה בחלוק הלבן עצרה לרגע ליד דלת חדר הכס, וקדה קידה קלה וחיננית לעבר ספיר. ספיר חייכה אל הנערה. "בהצלחה לך." הנערה קדה קידה נוספת ונכנסה לחדר. המלך והמלכה ישבו כל אחד על כסאו, והביטו בנערה הנכנסת. היא ירדה על ברכה והשתחוותה בפני הזוג המלכותי. "לכבוד הוא לי לפגוש אתכם, הוד מעלתכם", היא אמרה בקול בטוח.
"הכבוד כולו שלנו." אמרה המלכה במעט אדישות. "אני מבינה מכך שאין לך כלי נגינה שאת מתכוונת לשיר?"
"כן, הוד מעלתך." היא אמרה וקמה על רגליה, לקחה אוויר והחלה לשיר.
במשך כל חמש הדקות של הבלדה ששרה, ישבו המלך והמלכה פעורי פה. הקול שלה היה לא פחות משמיימי. כשסיימה את שירה הראשון, החלה הנערה לשיר בלדה נוספת. המלכה עצמה את עיניה בהנאה, שואבת לתוכה את הצלילים הנעימים שהדהדו בחלל החדר. המלך גם הוא עצם את עיניו, אבל קמט בודד הופיע על מצחו. הקול נשמע לו מוכר, אפילו נוסטלגי. לפתע, באמצע השיר השני, הוא אמר בקול רם שקטע את המנגינה בבת אחת.
"ספוגי?!"
הנערה עצרה והביטה במלך. היא הורידה את הברדס וחשפה תחתיו שיער חום וגלי ופנים מחייכים.
המלך קם לפתע מהכיסא, ובפתאומיות רץ לעבר הנערה וחיבק אותה חיבוק מוחץ. הנערה חיבקה אותו בחזרה, והם התנתקו אחרי זמן קצר. "זמן רב עבר, לא ככה, עידו?"
"עיב... הם קוראים לי עיב עכשיו... זה קליט יותר, לא?" הוא אמר בחיוך. הנערה צחקקה.
"אהמ-אהמ." כחכחה המלכה בגרונה, בחיוך קל.
"אהה!" אמר המלך והתנער לרגע. "כן. כמעט שכחתי. ספוגי, הכירי את רעייתי, המלכה היפהפיה והמושלמת ווינגס." הנערה, שענתה לשם ספוגי, הסמיקה קלות וקדה שוב את הקידה הקטנה והחיננית שלה. "ווינגי, הכירי את אחותי הקטנה, שני. כולם קוראים לה ספוגי."
"מעולם לא סיפרת לי שיש לך אחות קטנה." אמרה המלכה בהפתעה.
"אה, כן... היא לא באמת אחותי הקטנה, אבל אנחנו מאוד קרובים, היא הדבר הכי קרוב לאחות קטנה שהיה לי אי פעם." הוא פנה לספוגי. "איפה היית בשנה האחרונה? התגעגעתי אליך מאוד."
"גיליתי את המוזיקה... התאמנתי, המון, כדי שאוכל להיות טובה מספיק כדי לשיר לפניך ולפני המלכה ולשמח אתכם!"
"זה היה נהדר, שימחת אותי מאוד, ואני אשמח שתופיעי במשתה!" ספקה ווינגס כפיים. "וכמובן, נחמד מאוד להכיר אותך!"
"אני רוצה לשמוע את כל הסיפורים שלך מהשנה האחרונה, הכל!" אמר המלך בהתרגשות.
"טוב, זה הרבה מאוד סיפורים..." ספוגי חייכה חיוך נבוך מעט.
"ובכן," אמרה המלכה, "יש לנו זמן. ספיייייייייר!", היא צעקה, והאבירה נכנסה לחדר הכס וכרעה ברך. "קראי למשרת הקרוב ביותר ותגידי לו להביא קנקן תה משובח ושלושה ספלים. בעצם, למה שלא תצטרפי אלינו? תגידי לו להביא ארבעה."

---

עבר זמן ארוך, ואסופת האנשים בטרקלין החלה לאבד סבלנות. בחוץ החל כבר להחשיך, ואנשים רבים החלו כבר להתייאש ולצאת מהאולם, במחשבה שבפעם הבאה יהיו חכמים ויבואו מוקדם יותר.
"נו, מה קורה שם?!" צעק בקול רם האיכר החבול. "המלכה בטוח כבר זרקה אותה מהחדר, אנחנו מחכים פה כבר שעה, למה הם לא קוראים למועמד הבא?!"
"המתן בסבלנות." אמר לו בקור הצעיר מבין שני האבירים השומרים שהוצבו על המסדרון שהוביל לחדר הכס.
"'המתן בסבלנות', 'המתן בסבלנות', זה כל מה שאני שומע ממך כבר שעתיים שלמות!" האיכר קצף. "אולי במקום לעמוד כאן כמו עציץ בפחית, תלך לשם ותבדוק מה קורה?"
"קיבלנו הוראה מפורשת מהמלכה שלא לעזוב את העמדה ולא לתת לאף אחד לעבור עד שנקבל הוראה לכך." אמר האביר השני, בקול תקיף. "מצטערים, אבל תיאלץ לחכות."
האיכר המשיך להתווכח עם שני השומרים, מרים יותר ויותר את הקול שלו. הקהל מסביב השתתק והחל להאזין לויכוח המתלקח. מעט אנשים אף הצטרפו לויכוח והחלו גם הם להרים את הקול ולמחות על ההמתנה הארוכה וחסרת הטעם, אך ללא הועיל. באמצע הדיון, נפתחה דלת הטרקלין בכח וחשפה שתי דמויות, לוחם בשריון סגול ונערה בעלת שיער אדום בוהק, אוחזים במזוודות. הויכוח השתתק כשכל הנוכחים פנו לעבר הדלת.
"סלחו לי, כאן נערכים המבחנים לאירוע האמנותי של המשתה?" אמר הלוחם בקול רם אך ידידותי. "לא איחרנו, נכון?"
האספסוף בקצהו השני של הטרקלין הביט בזוג באוסף של מבטים מצומצמים.
"איחרתם." אמר האיכר. "הם לא מכניסים אף אחד כבר ארבע שעות, אנחנו מחכים פה כמו חבורת טיפשים." האבירים במסדרון הביטו זה בזה ומשכו בכתפיהם לנוכח ההגזמה הבוטה של האביר.
"הו, באמת?" הלוחם בשריון הסגול אמר, אך אחז בידה של הנערה והחל להתקדם במהירות לכיוון השומרים. רוב האספסוף המופתע פינה לו דרך, ואלה שלא הוסטו לצדדים על ידי הלוחם בקלות רבה. כשהגיע אליהם, קד להם קידה עמוקה ואצילית.
"סלחו לי, אבירים נכבדים, הגענו מהצפון ועשינו דרך ארוכה על מנת להגיע לכאן על מנת להיבחן." הלוחם דיבר בנימוס אבירי מושלם על פי קוד האבירים. "האם תוכלו בטובכם ואצילותכם לומר לי מתי נוכל להיכנס?"
האביר הצעיר הביט בחברו, וזה הניד בראשו לשלילה. "מצטערים, אך תיאלצו להמתין בסבלנות."
הלוחם בשריון הסגול עמד וחשב, ובזמן שעשה זאת, הנערה דילגה בקלילות לעבר האביר המבוגר ולחשה דבר מה באוזנו. האביר חשב מעט, ולחש דבר מה לאביר הצעיר. האביר הצעיר הנהן.
"היכנסו."
ההמולה שפרצה בקרב הממתינים גרמה לתקרת הטרקלין לרעוד. האיכר וחבריו למחאה צעקו והתרעמו, אך האבירים חזרו לשמור על המסדרון לאחר שנתנו לזוג המטיילים לעבור אותם.
"מה אמרת לו?" אמר הבחור, עדיין אוחז בידה של הנערה. הנערה ציחקקה.
"שאלתי אותו: בסוף היום, כשהמלכה תגלה שהמבחנים נגמרו ואין מי שיופיע, ראשו של מי ייכרת ראשון?" היא קרצה לבחור ונישקה אותו על הלחי. "עכשיו בוא, יש לנו מבחן לעבור."

בינתיים בחדר הכס, מסיבת התה הקטנה נמשכה עוד ועוד, בעוד המלך והנערה שכונתה ספוגי המשיכו להחליף חוויות מהשנה שבה לא התראו, וספיר והמלכה הקשיבו לסיפוריהם בעניין רב. קנקן התה התרוקן כבר בפעם השניה, וספיר שוב נשלחה לקרוא למשרת על מנת שימלא אותו. כשיצאה מהחדר, נתקלה בזוג המטיילים.
"הו... הו!" היא אמרה בפיזור נפש ונכנסה בחזרה לחדר הכס, טורקת מאחוריה את הדלת.
"מ... מלכתי! המבחנים! שכחנו מהם לגמרי!" היא אמרה בלחישה מבוהלת.
"הממ?" אמרה המלכה ברוגע. "הו, נכון. המבחנים. נו, טוב, נצטרך להמשיך את מסיבת התה הקטנה שלנו במועד מאוחר יותר." היא קמה מהכיסא המרופד ליד שולחן התה הקטן שהוצב שם, והלכה להתיישב בכס. המלך עשה כמוה, ופנה לידידתו. "ספוגי, תישארי להמשך המבחנים?" ספוגי הנהנה, לקחה כיסא וישבה בצד החדר. ספיר פלטה אנחה, יצאה מהחדר והזמינה את שני המבקרים להיכנס.
הזוג המוזר נכנס לחדר, משתחווה. המלכה, שמצב רוחה השתפר, חייכה אליהם וסימנה להם לקום. הלוחם פתח את מזוודתו, ושלף ממנה לאוטה מגולפת באופן מושלם, שהייתה עליה חריטה דומה לחריטת הפרחים הלבנים על השריון שלו. הנערה צעדה צעד אחד לפנים, וניקתה את גרונה.
בתיאום מושלם החלו השניים במנגינה. הבחור בשריון פרט על הלאוטה במיומנות ובקצב, מפיק צלילים ואקורדים בהרמוניה מושלמת, בעוד הנערה שרה שיר שמח וקצבי בקול עליז, מוסיפה לו תנועות ריקוד חינניות. המלכה מחאה כפיים לקצב השיר, ועד מהרה ספוגי והמלך הצטרפו אליה. התיאום בין שני חברי הצמד היה כל כך מושלם, שנראה היה כאילו הם חולקים את אותה המחשבה וכלל אינם נפרדים זה מזה. כשהסתיים השיר, החלו השניים, כמעט ללא הפסקה, לשיר שיר נוסף - גם הוא שמח וקצבי. הפעם המלך קם מכסאו, הושיט את ידו למלכה והזמין אותה לרקוד. הזוג המלכותי רקד במרכז החדר, בעוד ספוגי ממשיכה למחוא כפיים ולהזיז את ראשה מצד לצד בהתאם לקצב. כשהסתיים השיר, המלך והמלכה התיישבו בחזרה כל אחד על כסאו, מתנשפים ומחייכים.
"טוב, מיותר לציין שעברתם בצבעים מעופפים." אמרה המלכה בחיוך רחב. "אשמח לשמוע על שניכם קצת."
"אני סול-ברן, לוחם ונגן נודד מהצפון. אתם יכולים לקרוא לי סול. זו פנגין, בת הזוג שלי, והאדם המוכשר ביותר שיצא לי להכיר." היא הסמיקה קלות וחייכה. "הכרנו במהלך הנדודים של שנינו, ומאז אנו מסתובבים יחד."
"הו, נחמד להכיר את שניכם!" המלכה אמרה. "תוכלו לשהות באחד מחדרי האירוח בארמון עד למשתה, כך שלא תצטרכו לחפש לכם היכן ללון בזמן שהייתכם כאן. גם את, ספוגי!"
"זה יהיה לנו לכבוד, הוד מעלתך." אמרה פנגין וקדה קידה קלה. ספוגי חייכה והנהנה גם היא.
"ובכן, אם כך..." אמרה המלכה, ואז צעקה. "ספייייייייר!"
ספיר נכנסה לחדר שוב, כורעת ברך. "קחי את ספוגי ואת שני אלה לחדרי האירוח ותגידי למשרתים להתכונן עד מחר ולהכין לכולנו ארוחת ערב טובה. הזמיני גם את שר הצבא ואת ראש מסדר האבירים."
"ומה עם ליצן החצר?" אמרה ספיר בלי לחשוב.
"אה, כמובן. גם ליצן החצר." אמר המלך בחיוך, לא מחכה לתגובת המלכה.
"רגע אחד, הוד מעלתכם..." אמרה ספוגי. "יש בחוץ המון אנשים שמחכים להיבחן... אתם לא מתכוונים לראות אותם?"
"שלושתכם זה לגמרי מספיק." המלכה אמרה נחרצות. "וגם ככה כולם עד עכשיו לא הגיעו אפילו לקרסוליים של כולכם."
כל שלושת המוזיקאים הסמיקו, והמלך חייך ונאנח, מניד בראשו. ספיר יצאה וסימנה לשומרים על המסדרון לשחרר את כל הממתינים לביתם, ולאחר מכן הובילה את הבדרנים לכיוון חדרי האירוח. בדרך, הם חלפו על פני שר הצבא.
"ערב טוב לכולכם." אמר שר הצבא, מופתע מעט, והצדיע בידו לספיר.
"ערב טוב, ג'יטי." אמרה ספיר, והשיבה לו הצדעה. "תכיר את הצוות שיופיע במשתה הקרב - זו ספוגי, ואלה פנגין וסול. הם יסעדו איתנו מחר בארוחת הערב, וגם אתה מוזמן."
"נעים להכיר." הוא אמר, סוקר אותם במבטו. "אני אשמח לבוא לסעודה." לאחר מכן המשיך לאורך המסדרון, ואז עצר, מסתובב לכיוונם.
"פאטצ'ולי."
"מי?" אמרו ספיר, ספוגי ופנגין יחד.
"הפרח על השריון שלך, סול... זה פאטצ'ולי, נכון?"
סול הביט בשר הצבא וגירד בראשו.
"כן. זו פריחת הפאטצ'ולי." סול אמר, בקול מעט חושש.
ג'יטי קימט את מצחו. "ובכן... אני לא צריך לדאוג, נכון?"
"אפילו לא קצת." סול חייך חיוך שנראה די מודאג בעצמו.
"טוב. אז אנחנו נתראה מחר בארוחת הערב." ג'יטי חייך חיוך מאולץ והצדיע שוב. הוא הסתובב והמשיך ללכת. פאטצ'ולי, מה? בפעם האחרונה כשראה את החריטה של הפרח הזה, היא לא בישרה טובות. למרות זאת, הוא החליט להאמין ללוחם החביב, והשכיח מעצמו את התהיה הזו לאותו הרגע. יש סעודה למחרת בערב, ובקרוב יהיה משתה. זה לא זמן להתעסק בעניינים שכאלה.

"כישרון אדיר" אתה אומר... >/////<
ממש שימחת אותי עכשיו! אני חולה על אקשן! עשרות סצנות כאלה מתרוצצות לי בראש מדי יום ביומו!
תודה רבה! אין לך מושג כמה זה מרגש אותי... אני כל כך שמחה שאתם אוהבים את הכתיבה שלי~ *פוצחת בריקוד קטן* ^///^
אני אשמח לעזור לך! זו מחמאה גדולה כשמבקשים ממני...

בנוגע למשתה:
כבר אמרתי לך קודם שיש לי רעיון. (לעזאזל אתכם, תנו לי מנוחה! אתם פשוט מציפים אותי ברעיונות!)
בקצרה, זו סצנת קרב בין ספיר למישהו מעברה. לא דמיינתי אותה במשתה, אלא בנשף, כשהאורחים יהיו מפוזרים באולם הנשפים (או איפה שזה יתרחש).
כמובן שאני רוצה לדעת קודם מה אתה מתכנן, כדי לא לחסום את משימת ההתנקשות. (הסצנה שלי כנראה תתרחש לפני שלך.)

וכמובן, כבר אמרתי לך שהקטע הזה אדיר~

(בדיוק ראיתי ששלחת את הקטע. אני אגיב עליו אחר כך.)

TheSapphireDragon כתב:"כישרון אדיר" אתה אומר... >/////<
ממש שימחת אותי עכשיו! אני חולה על אקשן! עשרות סצנות כאלה מתרוצצות לי בראש מדי יום ביומו!
תודה רבה! אין לך מושג כמה זה מרגש אותי... אני כל כך שמחה שאתם אוהבים את הכתיבה שלי~ *פוצחת בריקוד קטן* ^///^
אני אשמח לעזור לך! זו מחמאה גדולה כשמבקשים ממני...

בנוגע למשתה:
כבר אמרתי לך קודם שיש לי רעיון. (לעזאזל אתכם, תנו לי מנוחה! אתם פשוט מציפים אותי ברעיונות!)
בקצרה, זו סצנת קרב בין ספיר למישהו מעברה. לא דמיינתי אותה במשתה, אלא בנשף, כשהאורחים יהיו מפוזרים באולם הנשפים (או איפה שזה יתרחש).
כמובן שאני רוצה לדעת קודם מה אתה מתכנן, כדי לא לחסום את משימת ההתנקשות. (הסצנה שלי כנראה תתרחש לפני שלך.)

וכמובן, כבר אמרתי לך שהקטע הזה אדיר~

(בדיוק ראיתי ששלחת את הקטע. אני אגיב עליו אחר כך.)

אני אשלח לך הודעה פרטית בפורום עם פירוט של התכניות שלי לעתיד. ^^

TheSapphireDragon כתב:
מה אתה חושב על הקרב שלך? מרוצה? זה מתאים?

אני חושב שצורת הלחימה שתיארת יושבת טוב על הדמות שבניתי,
אז כן, מרוצה מאוד ^^
חוץ מזה שעכשיו הוא יחזור עם טריקים חדשים לסיום הגדול של הפרק הזה בסיפור,
אז אני מקווה שהלחימה תהיה אפילו יותר מעניינת
וגם האבירה ספיר לא השתמשה עד עכשיו בנשק, אז היא יכולה להיות הרבה יותר קטלנית,
אני רוצה עוד סצנות אקשן כאלה

ג'יטי, תודה שזכרת את ליצן החצר ><
רק תזכורת קטנה: היא לא תמצא אותו, הוא נחטף
השילוב של הדמויות החדשות היה אחלה
(מסכנים אנשי הכפר, לא היה להם שום סיכוי מול צוות כזה של אמנים)
ונשארת גם ההתנקשות המתוכננת באוויר,
הנשף הולך להיות מעניין...

אני כבר עכשיו מזהירה אותך: אני הולכת להתייחס לסיפור שלך בקטעים, כך שזו לא תהיה תגובה קצרה.
יש הרבה למה להתייחס בסיפורים, וחבל לי לדלג... ^_^"
חשוב שתדע ממה נהניתh, לא?

קודם כל, מאוד אהבתי את ההתחלה. שני זרים מסתוריים בעלי מערכת יחסים מבדרת. את שניהם תיארת בצורה יפה מאוד.
הקטע כשהיא האירה לו על המפה היה גאוני. קלסי, אבל ללא ספק גאוני. (זה גם מה שהפך אותו לכזה, בין היתר. )

יאי! אני דמות חמימה~
זה נחמד לקרוא על עצמך, ולא רק לכתוב. ^_^
אהבתי את האזכור של האיכר
הכנסת לסיפור יפה מאוד את ספוגי ופנגין! (פינגווין? או שאני טועה?)
אהבתי את קטע ההופעה של סול ופנגין. הכתיבה שלך העלתה בעיניי רוחי תמונה קלילה ומשמחת. זה היה ממש חמוד ויפה!

TheSapphireDragon כתב:קודם כל, מאוד אהבתי את ההתחלה. שני זרים מסתוריים בעלי מערכת יחסים מבדרת. את שניהם תיארת בצורה יפה מאוד.
הקטע כשהיא האירה לו על המפה היה גאוני. קלסי, אבל ללא ספק גאוני. (זה גם מה שהפך אותו לכזה, בין היתר. )

מה לעשות - הדמויות מבוססות על צמד המאנזאי הטוב ביותר שאני מכיר.

TheSapphireDragon כתב:יאי! אני דמות חמימה~
זה נחמד לקרוא על עצמך, ולא רק לכתוב. ^_^

כנ"ל, אני גם אוהב את העובדה שאני עצבני על מוגן בכל פעם כשהוא מתנגש בי. XD

TheSapphireDragon כתב:אהבתי את האזכור של האיכר

יש.

TheSapphireDragon כתב:הכנסת לסיפור יפה מאוד את ספוגי ופנגין! (פינגווין? או שאני טועה?)

שניהם בסדר, הלכתי עם פנגין. ותודה!

TheSapphireDragon כתב:אהבתי את קטע ההופעה של סול ופנגין. הכתיבה שלך העלתה בעיניי רוחי תמונה קלילה ומשמחת. זה היה ממש חמוד ויפה!

בדיוק מה שניסיתי להעביר. מגניב.

וו~~ ג'יטי~~
הקטע שלך כל כך יפה וססגנוני, אהבתי איך שזה יוצא כינוס של הרבה מחברי הפורום במקום אחד XD עם כמה יוצאים מן הכלל, אבל בוודאי כולם יהיו בנשף ^^
בכל מקרה, ממש אהבתי את מה שעשית כאן. התרשמתי גם מכישורי הגדרת הצמחים של ג'יטי, לא הייתי רואה אותו בתור טיפוס של פרחים XD

אני ממש סקרנית לדעת מה יהיה במשתה, זה הולך להיות אדיר *_*

זה לא הכל, אני אמשיך בקרוב, אבל אני רק רוצה לדעת מה דעתכם על הכיוון הכללי. יש לי מלא רעיונות, ולמעשה זו רק הפתיחה של עלילותיה של ווינגס, אז אם אתם חושבים שיש כאן בעיה כלשהי או משהו לא מובן אני צריכה לדעת איך להמשיך מכאן (או אם להמשיך מכאן, בכלל, אן לשפר קודם אתה קטע הקיים). קריאה מהנה 3:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא נולדה, ככל יצירי השמיים, מקרני השחר הפוגשות בצחוקו הראשון של תינוק. היא רק אחת מיני רבים, ללא ספק לא הבולטת שביצירי השמיים, אך היה לה לב חם ומלא בחלומות - דבר שמעטים, אפילו מבין בני האדם, ניחנו בו.
עם הולדתה היא מצאה עצמה מכורבלת בענן, שמלה לבנה לגופה הצנום. כנפיה הלבנות רכות ואווריריות, נושמות את הרוח לראשונה. ברגע בו פקחה את עיניה לראות את היופי שמולה כל שחשבה היה שזה עולם נהדר להיוולד אליו.
היא החלה לסייר בין העננים, גומעת בעיניה הירוקות והגדולות את העולם החדש. אנשים, אנשים רבים. הכל התנהל בנשימות איטיות, אך כבדות. נדמה שכל שנייה נמשכה נצח, גוררת בתוכה זמן חיים שלם והרבה דברים שיש להספיק. בכל מקום סביבה אנשים עובדים עד אפיסת כוחות, חלקם מורים לאחרים מה לעשות. היו כאלו שהתנשאו גבוה מעליה, בעננים הלבנים ביותר שבשמיים. אלו הביטו מטה בזלזול ושאננות מסוימת, ואחר חלפו להם.
אנשים כאן לא המתינו לדבר, הם מילאו כל שניה של נשימה איטית במועקה וכאב. לא פעם נתקלו בה, כמעט לא מבחינים בקיומה. אז היא למדה להפיק קול כשבכתה בפעם הראשונה.
את ימיה ושבועותיה הראשונים היא העבירה בהאזנה לסובבים אותה, מלקטת מידע שיעזור לה להבין את פשר קיומה. לא התאפשר לה, כמובן, לשאול שאלות או להביע את רצונה. היא צייתה לפקודות שהטילו הממונים עליה בהכנעה, כפי שעשו כולם. כן, עוד מהיום הראשון שבו נוצרה היא העבירה את חייה בתחתית מדרג יצירי השמיים, מצטרפת לאותה שורה של בריות מבולבלות המנסות לעשות את דרכן מעלה, במעלה הסולם, אלו המביטות בערגה במעמדם וכוחם של העומדים בראש הפירמידה.
אחד מן הדברים הראשונים שלמדה כאן היה שאת שמו של שליט השמיים, זה המחזיק בדרגה הבכירה ביותר, אין לומר. וכמובן, אסור היה גם לשאול עליו. מי שישאל ייענש בקיצוץ כנפיו, או כך לפחות אומרות השמועות. הן יצמחו לאחר זמן מה, אך הדבר מלווה בייסורי תופת ושבועות ארוכים של דימום וקשיי תעופה. כאלו היו העונשים בממלכת השמיים, ממלכה בה להבין את משמעות חייך היה בגדר פשע נתעב.
הדבר השני שלמדה, אך את זאת הסיקה בשלב מאוחר יותר של קיומה, היה שלא משנה מה יקרה, גם אם נשמתה ריקה, גם אם היא לא יודעת מה לעשות, עליה פשוט להתקיים ולציית לממונים עליה. הנצחים עוברים מהר יותר כששקועים בחלומות ומחשבות, מניחים ללב לפעום באיטיות, ולא מנסים לרדוף ולהשיג חלומות של אחרים.
התפקיד הראשון שניתן לה בחדר חלוקת העבודה, ממש ליד כוכב הצפון התלוי בשמיים, היה הורדת גשמים. הייתה זו עבודה קשה ומייגעת שניתנה כמעט לכל יצירי השמיים עם ראשית היווצרם, וכללה בעיקר טפיחה בלתי פוסקת על הענן לפי המקצב שהכתיב "מנצח הגשמים" שמונה כאחראי על אותו ענן. ובכן, אולי לא הייתה היא נוראה לחלוטין. הדבר היחיד שמצא חן בעיניה בעבודה הזאת הייתה האפשרות להביט מטה בעודה מכה בענן לפי המקצב. היה משהו בעולם שנפרש מתחתיה שהעניק לה תקווה להמשיך להתקיים. האנשים הקטנים המהלכים להם מטה, מתרוצצים ללא הרף במירוץ החיים המטורף שיצרו לעצמם, היה בהם משהו ששבה את ליבה הקטן. 'על מה הם חושבים?' היא תהתה. 'אילו חלומות נרקמים בראשים הקטנטנים האלה?'
בניגוד לממלכת השמיים, היה משהו בהתרוצצות על פני האמה שהיה מלא חיים. היא הרגישה איך הכוכב הכחול, המעוטר ביערות, מדבריות והרים, פועם בחום. אפילו נהר האנשים הגועש, ההמולה העירונית שלא ניתן לעצור, היה קסום בעיניה. ובין כולם, הייתה נקודה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, שמשכה את ליבה. הפעם הראשונה שהבחינה בה הייתה הרגע בה נולדה כמיהתה לאדמה.

הימים המשיכו לחלוף בזה אחר זה, ומה שהיה לימים ספורים הפך לרבבות של זריחות ושקיעות. יצירי השמיים נוצרו, יצירי השמיים נעלמו. לאן? ובכן, למיטב הבנתה, שהייתה עדיין קלושה, רבים מיצירי השמיים פשוט התקדמו מתפקיד לתפקיד. היו שמונו לנציבים, ליוצרי קשתות, מכריזי זריחות ושקיעות; היו אחרים שהטילו תפקידים על אחרים; היו שהפכו למלאכים. היא לא ידעה הרבה על אותם המלאכים, אך יום אחד היא שמעה שתי בנות-שמיים מתלחשות אודותיהם. אם הבינה נכונה, המלאכים הם יצירי שמיים בעלי הילה. יש להם יכולות קסומות ומיוחדות, כמו הגשמת משאלות, והם יצירי השמיים היחידים שמורשים להגיע לעולם האנושי. כששמעה זאת ליבה התכווץ.
"אבל אם לדעתי את שואלת, מוטב לא להיות מלאך," אמרה יצירת שמיים סגולת שיער. שמה היה r78y4i9, כך קרא לה מנצח הגשמים אפור השיער כשהורה לה להאט את הקצב ("הרי אין זה מבול, אלו הם טללי בוקר!").
"מדוע לא?" השיבה יצירת שמיים אחרת. היא לא ראתה אותה קודם לכן ולא ידעה את שמה. ככל הנראה נוצרה רק לפני ימים מספר.
סגולת השיער הביטה סביב ולחשה משהו לאוזנה.
"אבל זה נורא!" קראה החדשה.
סגולת השיער היסתה אותה. "לא בקול רם כל כך. אולי זה לא נורא כמו שזה נשמע, אני לא חושבת שהם מרגישים משהו. מעולם לא יצא לי לדבר עם מלאך, כמובן, אז אני לא יודעת איך זה, אבל... כן, את מבינה. זה בהחלט לא פשוט."
'מה?' היא הסתקרנה, אך לא מצאה את העוז הדרוש לשאול אותן. היא מעולם לא דיברה עם יצירי שמיים אחרים. 'מה הדבר הנורא שקורה למי שהופך למלאך?'
"את שם, w1n9s, תפסיקי לחלום בהקיץ. טללי הבוקר לא יחכו לך."
היא הרגישה את ההצלפה החדה בגבה. אחריה אחת נוספת. כעבור כמה רגעים שריחפו בשמיים הכאב חלף, אך עד אז כבר הגיע השחר ועבודתם הסתיימה לעת עתה. היא התכווצה במקומה, מתחפרת בענן וחובקת את רגליה, והביטה מטה בייאוש. לא היה אכפת לה מההצלפות ומהעונשים, על אף שניסתה תמיד להיות מרוכזת ככל האפשר ולהימנע מהן. היא הרי רוצה לשמור על תפקידה. היא זכרה מה קרה לפורעי החוק. מובן שאיש לא באמת יודע בוודאות מה קרה להם, הרי הם לא חזרו עוד, אך השמועות אומרות שתפקידם של פורעי החוק הסוררים ביותר הוא לאסוף את נשמותיהם של בני האנוש. היא לא רצתה לעשות זאת, להסתכל בעיניו של בן אנוש אומלל ולאסוף אליה את נשמתו. היא מעדיפה להביט בהם מחייכים מלמעלה. היא ידעה ששם טוב יותר. גם אם קיומה כאן הוא נצחי, שם למטה החיים משתנים ללא הרף. שם קיימת תמיד תקווה. למען התקווה של אותם אנשים עליה להמשיך את קיומה כך, למאה שנים נוספות.
היא הביטה אל על: עוד שמיים, עוד עננים. אינסוף תכול של ריקנות. היא הייתה יכולה ראתה, מבין תפרחות העננים הלבנות, את דמויותיהן של המלאכים המתנשאים מעליה. תחושה משונה וחמימה עלתה בליבה הקטן, תחושה של השתנות הגורל. באותו רגע היא נגמרה בה החלטה: עליה להפוך למלאך.

~WingsOfLightLegend~ כתב:זה לא הכל, אני אמשיך בקרוב, אבל אני רק רוצה לדעת מה דעתכם על הכיוון הכללי. יש לי מלא רעיונות, ולמעשה זו רק הפתיחה של עלילותיה של ווינגס, אז אם אתם חושבים שיש כאן בעיה כלשהי או משהו לא מובן אני צריכה לדעת איך להמשיך מכאן (או אם להמשיך מכאן, בכלל, אן לשפר קודם אתה קטע הקיים). קריאה מהנה 3:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא נולדה, ככל יצירי השמיים, מקרני השחר הפוגשות בצחוקו הראשון של תינוק. היא רק אחת מיני רבים, ללא ספק לא הבולטת שביצירי השמיים, אך היה לה לב חם ומלא בחלומות - דבר שמעטים, אפילו מבין בני האדם, ניחנו בו.
עם הולדתה היא מצאה עצמה מכורבלת בענן, שמלה לבנה לגופה הצנום. כנפיה הלבנות רכות ואווריריות, נושמות את הרוח לראשונה. ברגע בו פקחה את עיניה לראות את היופי שמולה כל שחשבה היה שזה עולם נהדר להיוולד אליו.
היא החלה לסייר בין העננים, גומעת בעיניה הירוקות והגדולות את העולם החדש. אנשים, אנשים רבים. הכל התנהל בנשימות איטיות, אך כבדות. נדמה שכל שנייה נמשכה נצח, גוררת בתוכה זמן חיים שלם והרבה דברים שיש להספיק. בכל מקום סביבה אנשים עובדים עד אפיסת כוחות, חלקם מורים לאחרים מה לעשות. היו כאלו שהתנשאו גבוה מעליה, בעננים הלבנים ביותר שבשמיים. אלו הביטו מטה בזלזול ושאננות מסוימת, ואחר חלפו להם.
אנשים כאן לא המתינו לדבר, הם מילאו כל שניה של נשימה איטית במועקה וכאב. לא פעם נתקלו בה, כמעט לא מבחינים בקיומה. אז היא למדה להפיק קול כשבכתה בפעם הראשונה.
את ימיה ושבועותיה הראשונים היא העבירה בהאזנה לסובבים אותה, מלקטת מידע שיעזור לה להבין את פשר קיומה. לא התאפשר לה, כמובן, לשאול שאלות או להביע את רצונה. היא צייתה לפקודות שהטילו הממונים עליה בהכנעה, כפי שעשו כולם. כן, עוד מהיום הראשון שבו נוצרה היא העבירה את חייה בתחתית מדרג יצירי השמיים, מצטרפת לאותה שורה של בריות מבולבלות המנסות לעשות את דרכן מעלה, במעלה הסולם, אלו המביטות בערגה במעמדם וכוחם של העומדים בראש הפירמידה.
אחד מן הדברים הראשונים שלמדה כאן היה שאת שמו של שליט השמיים, זה המחזיק בדרגה הבכירה ביותר, אין לומר. וכמובן, אסור היה גם לשאול עליו. מי שישאל ייענש בקיצוץ כנפיו, או כך לפחות אומרות השמועות. הן יצמחו לאחר זמן מה, אך הדבר מלווה בייסורי תופת ושבועות ארוכים של דימום וקשיי תעופה. כאלו היו העונשים בממלכת השמיים, ממלכה בה להבין את משמעות חייך היה בגדר פשע נתעב.
הדבר השני שלמדה, אך את זאת הסיקה בשלב מאוחר יותר של קיומה, היה שלא משנה מה יקרה, גם אם נשמתה ריקה, גם אם היא לא יודעת מה לעשות, עליה פשוט להתקיים ולציית לממונים עליה. הנצחים עוברים מהר יותר כששקועים בחלומות ומחשבות, מניחים ללב לפעום באיטיות, ולא מנסים לרדוף ולהשיג חלומות של אחרים.
התפקיד הראשון שניתן לה בחדר חלוקת העבודה, ממש ליד כוכב הצפון התלוי בשמיים, היה הורדת גשמים. הייתה זו עבודה קשה ומייגעת שניתנה כמעט לכל יצירי השמיים עם ראשית היווצרם, וכללה בעיקר תפיחה בלתי פוסקת על הענן לפי המקצב שהכתיב "מנצח הגשמים" שמונה כאחראי על אותו ענן. ובכן, אולי לא הייתה היא נוראה לחלוטין. הדבר היחיד שמצא חן בעיניה בעבודה הזאת הייתה האפשרות להביט מטה בעודה מכה בענן לפי המקצב. היה משהו בעולם שנפרש מתחתיה שהעניק לה תקווה להמשיך להתקיים. האנשים הקטנים המהלכים להם מטה, מתרוצצים ללא הרף במירוץ החיים המטורף שיצרו לעצמם, היה בהם משהו ששבה את ליבה הקטן. 'על מה הם חושבים?' היא תהתה. 'אילו חלומות נרקמים בראשים הקטנטנים האלה?'
בניגוד לממלכת השמיים, היה משהו בהתרוצצות על פני האמה שהיה מלא חיים. היא הרגישה איך הכוכב הכחול, המעוטר ביערות, מדבריות והרים, פועם בחום. אפילו נהר האנשים הגועש, ההמולה העירונית שלא ניתן לעצור, היה קסום בעיניה. ובין כולם, הייתה נקודה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, שמשכה את ליבה. הפעם הראשונה שהבחינה בה הייתה הרגע בה נולדה כמיהתה לאדמה.

הימים המשיכו לחלוף בזה אחר זה, ומה שהיה לימים ספורים הפך לרבבות של זריחות ושקיעות. יצירי השמיים נוצרו, יצירי השמיים נעלמו. לאן? ובכן, למיטב הבנתה, שהייתה עדיין קלושה, רבים מיצירי השמיים פשוט התקדמו מתפקיד לתפקיד. היו שמונו לנציבים, ליוצרי קשתות, מכריזי זריחות ושקיעות; היו אחרים שהטילו תפקידים על אחרים; היו שהפכו למלאכים. היא לא ידעה הרבה על אותם המלאכים, אך יום אחד היא שמעה שתי בנות-שמיים מתלחשות אודותיהם. אם הבינה נכונה, המלאכים הם יצירי שמיים בעלי הילה. יש להם יכולות קסומות ומיוחדות, כמו הגשמת משאלות, והם יצירי השמיים היחידים שמורשים להגיע לעולם האנושי. כששמעה זאת ליבה התכווץ.
"אבל אם לדעתי את שואלת, מוטב לא להיות מלאך," אמרה יצירת שמיים סגולת שיער. שמה היה r78y4i9, כך קרא לה מנצח הגשמים אפור השיער כשהורה לה להאט את הקצב ("הרי אין זה מבול, אלו הם טללי בוקר!").
"מדוע לא?" השיבה יצירת שמיים אחרת. היא לא ראתה אותה קודם לכן ולא ידעה את שמה. ככל הנראה נוצרה רק לפני ימים מספר.
סגולת השיער הביטה סביב ולחשה משהו לאוזנה.
"אבל זה נורא!" קראה החדשה.
סגולת השיער היסתה אותה. "לא בקול רם כל כך. אולי זה לא נורא כמו שזה נשמע, אני לא חושבת שהם מרגישים משהו. מעולם לא יצא לי לדבר עם מלאך, כמובן, אז אני לא יודעת איך זה, אבל... כן, את מבינה. זה בהחלט לא פשוט."
'מה?' היא הסתקרנה, אך לא מצאה את העוז הדרוש לשאול אותן. היא מעולם לא דיברה עם יצירי שמיים אחרים. 'מה הדבר הנורא שקורה למי שהופך למלאך?'
"את שם, w1n9s, תפסיקי לחלום בהקיץ. טללי הבוקר לא יחכו לך."
היא הרגישה את ההצלפה החדה בגבה. אחריה אחת נוספת. כעבור כמה רגעים שריחפו בשמיים הכאב חלף, אך עד אז כבר הגיע השחר ועבודתם הסתיימה לעת עתה. היא התכווצה במקומה, מתחפרת בענן וחובקת את רגליה, והביטה מטה בייאוש. לא היה אכפת לה מההצלפות ומהעונשים, על אף שניסתה תמיד להיות מרוכזת ככל האפשר ולהימנע מהן. היא הרי רוצה לשמור על תפקידה. היא זכרה מה קרה לפורעי החוק. מובן שאיש לא באמת יודע בוודאות מה קרה להם, הרי הם לא חזרו עוד, אך השמועות אומרות שתפקידם של פורעי החוק הסוררים ביותר הוא לאסוף את נשמותיהם של בני האנוש. היא לא רצתה לעשות זאת, להסתכל בעיניו של בן אנוש אומלל ולאסוף אליה את נשמתו. היא מעדיפה להביט בהם מחייכים מלמעלה. היא ידעה ששם טוב יותר. גם אם קיומה כאן הוא נצחי, שם למטה החיים משתנים ללא הרף. שם קיימת תמיד תקווה. למען התקווה של אותם אנשים עליה להמשיך את קיומה כך, למאה שנים נוספות.
היא הביטה אל על: עוד שמיים, עוד עננים. אינסוף תכול של ריקנות. היא הייתה יכולה ראתה, מבין תפרחות העננים הלבנות, את דמויותיהן של המלאכים המתנשאים מעליה. תחושה משונה וחמימה עלתה בליבה הקטן, תחושה של השתנות הגורל. באותו רגע היא נגמרה בה החלטה: עליה להפוך למלאך.

נייס גדול. מאוד אהבתי את התיאור של השמיים ומה הולך שם, ואני מת לקרוא את ההמשך.
היו כמה שגיאות קטנות (למשל, "תפיחה" במקום "טפיחה" וכאלה), אבל זה לא היה כזה נורא.
סיפורי רקע תמיד באים בטוב.

טוב מאוד,
הפעם לקחת אותנו ממש להתחלה,
נהניתי מאוד ^^
מחכה כבר להמשך עלילות w1n9s בממלכת השמיים

תודה רבה לשניכם, איזה כיף לי ^__________^

גיא, תודה על התיקון, לא שמתי לב לזה ^^"
לתקן במסמך שלי או כאן כאילו לא קרה מעולם? D:

כאן זה סבבה

ווינגס, את כותבת מדהים! כל תיאור כל כך חי וצבעוני. את משתמשת במגוון רחב של מילים יפות מאוד!
הסיפור הזה מדהים. כמה אירוני: היצורים שנוצרו מהדברים כל כך חיוביים ויפים כמו קרני השחר וצחוק ראשון נידונו לחיי עבדות שחורים ומרים, מלאי כאב, סבל וייאוש.
מי היה מאמין שהחיים בשמיים יכולים להיות איומים כל כך.
זה היה קטע מאוד מעניין. אני מחכה לראות מה יקרה בהמשך!

TheSapphireDragon כתב:ווינגס, את כותבת מדהים! כל תיאור כל כך חי וצבעוני. את משתמשת במגוון רחב של מילים יפות מאוד!
הסיפור הזה מדהים. כמה אירוני: היצורים שנוצרו מהדברים כל כך חיוביים ויפים כמו קרני השחר וצחוק ראשון נידונו לחיי עבדות שורים ומרים, מלאי כאב, סבל וייאוש.
מי היה מאמין שהחיים בשמיים יכולים להיות איומים כל כך.
זה היה קטע מאוד מעניין. אני מחכה לראות מה יקרה בהמשך!

ספיירררררררררררררררר 3>3>3>
רגע, אני מוחה דמעות של אושר... ~מוחה דמעות של אושר~ (טוב, לא באמת, אבל ממשממש התרגשתי ממה שכתבת ^^")
החיים בשמיים לא פשוטים, אבל מי אמר שעל הארץ כן? העברתי כל כך הרבה מהחיים שלי לחשוב שבין העננים הכל טוב ויפה יותר, חסר דאגות, ורק על פני הארץ הכל תמיד מסובך וקשה. אבל תראי - שם למעלה הם משקיפים אלינו וחושבים אותו דבר כי העולם שלנו יפה, אך לא מושלם... וכאן מתאים המשפט של עידו: "העולם אינו יפה, ולכן הוא כן". בכל מקרה.... XD
תודה רבה, אני בהחלט אמשיך לכתוב! אני רואה שהמטרה שלי הושגה ^^
אני נוטה להשתמש בהרבה תיאורים ומגוון של מילים, אבל לצערי אני נוטה ללכת בהן לאיבוד... לפעמים אני מצליחה למצוא את הניסוח המושלם, ולפעמים הוא כבר נמצא ואני פשוט לא מרוצה ממנו. במקרה כזה, רק אחרי כמה שבועות או חודשים אני קוראת אותו שוב וחשה שביעות-רצון. אני פרפקציוניסטית, אין מה לעשות ^^"
אז תודה רבה לך, ספיר! ~קידה~ את אדירה!
אני אמשיך לכתוב עוד, טיהי ^-^

~WingsOfLightLegend~ כתב:

TheSapphireDragon כתב:ווינגס, את כותבת מדהים! כל תיאור כל כך חי וצבעוני. את משתמשת במגוון רחב של מילים יפות מאוד!
הסיפור הזה מדהים. כמה אירוני: היצורים שנוצרו מהדברים כל כך חיוביים ויפים כמו קרני השחר וצחוק ראשון נידונו לחיי עבדות שורים ומרים, מלאי כאב, סבל וייאוש.
מי היה מאמין שהחיים בשמיים יכולים להיות איומים כל כך.
זה היה קטע מאוד מעניין. אני מחכה לראות מה יקרה בהמשך!

ספיירררררררררררררררר 3>3>3>
רגע, אני מוחה דמעות של אושר... ~מוחה דמעות של אושר~ (טוב, לא באמת, אבל ממשממש התרגשתי ממה שכתבת ^^")
החיים בשמיים לא פשוטים, אבל מי אמר שעל הארץ כן? העברתי כל כך הרבה מהחיים שלי לחשוב שבין העננים הכל טוב ויפה יותר, חסר דאגות, ורק על פני הארץ הכל תמיד מסובך וקשה. אבל תראי - שם למעלה הם משקיפים אלינו וחושבים אותו דבר כי העולם שלנו יפה, אך לא מושלם... וכאן מתאים המשפט של עידו: "העולם אינו יפה, ולכן הוא כן". בכל מקרה.... XD
תודה רבה, אני בהחלט אמשיך לכתוב! אני רואה שהמטרה שלי הושגה ^^
אני נוטה להשתמש בהרבה תיאורים ומגוון של מילים, אבל לצערי אני נוטה ללכת בהן לאיבוד... לפעמים אני מצליחה למצוא את הניסוח המושלם, ולפעמים הוא כבר נמצא ואני פשוט לא מרוצה ממנו. במקרה כזה, רק אחרי כמה שבועות או חודשים אני קוראת אותו שוב וחשה שביעות-רצון. אני פרפקציוניסטית, אין מה לעשות ^^"
אז תודה רבה לך, ספיר! ~קידה~ את אדירה!
אני אמשיך לכתוב עוד, טיהי ^-^

אין בעד מה~
המשיכי לכתוב. אני מחכה.
יש לי רעיון ליום אחרי מה שג'י כתב, אבל אין לי זמן לכתוב את זה... TT_TT
מה אני אעשה? אני מעכבת את כולם...
*רצה לקבור אץ עצמי במקום מרוחק כלשהו*

לאאאאא את לא מעכבת אף אחד, הכל בסדר
~חיבוק~

~WingsOfLightLegend~ כתב:לאאאאא את לא מעכבת אף אחד, הכל בסדר
~חיבוק~

ווינגס...

בזמן שאנחנו מחכים בסבלנות להמשך הסיפור מאת ספיר, הרי לכם סיפור מתשע שנים לפני הסיפור שלנו...

* * *

קרקע חצר האימונים זהרה תחת שמש הצהריים היוקדת. היום היה חם, וקולות הצרצרים הידהדו בין קירות הארמון שהקיפו את החצר. אביר חמור סבר בעל עיטורי קרב צעד הלוך ושוב והשגיח על הנערים המתלמדים. הוא בבירור לא אהב את המטלה שהונחתה עליו באותו הבוקר - הדרכה של שני-תריסר הפרחחים החדשים שהגיעו לשלב האימונים האחרון למסדר. הממלכה לא הייתה תחת איום כבר שנים רבות, כנראה הודות לערמומיותו הפוליטית של השליט, ובזמן שכזה למסדר האבירים לא היה שימוש של ממש. בכירי המסדר ודאי ישבו סביב שולחן עם כוסות שיכר צונן ביד, מספרים זה לזה סיפורי גבורה. הם ודאי התהדרו זה בפני זה בדרקונים שהביסו, בשדים שהכניעו, בחיות שצדו ובנערות שכבשו. הם ודאי עשו משהו משמעותי יותר מלנסות להכניס משמעת ומוסר באספסוף של עכברים קטנים וחסרי עמוד שידרה... או לפחות כך חשב אותו אביר, לפני שעצר בפתאומיות וצעק. "מספיק! הסתדרו מולי."
הנערים זנחו את בובות האימונים, שהיו עשויות שקים מלאים בחול, והסתדרו במבנה מלבני מול מאמנם, שישה בכל שורה.
"שבע-עשרה שנים." הוא פתח, בקול רם וחד. "שבע-עשרה שנים שאני נמצא תחת מסדר האבירים של ממלכת תזגומילה." הוא החל ללכת בין הנערים, נועץ מבט חד בכל נער שעבר.
"שבע-עשרה שנים אני נחשף לאבירים חדשים, מלאי מרץ, שנכנסים למסדר במטרה לשרת את מטרותיו המקודשות." הוא עצר מול אחד הנערים, נעמד מולו והביט ישירות בעיניו מרום גובהו.
"מהו שמך?" שאל בקול רם.
"אדוארד מק'קוי, האביר בנדיקט!" השיב הנער בצעקה שבורה וחלושה מעט.
"בן כמה אתה, אדוארד?"
"ארבע-עשרה שנים, האביר בנדיקט! ארבע-עשרה שנים ושבעה חודשים!"
"ארבע-עשרה שנים." אמר בנדיקט, והביט בלי לזוז ממקומו בנער שעמד משמאלו של אדוארד. "ואתה, בן כמה אתה?"
"אני אהיה בן חמש-עשרה שנים בחודש הבא, האביר בנדיקט!" צעק הנער.
"חמש-עשרה, מה?" חזר בנדיקט. הוא הסתובב במקומו וצעד אל מול המבנה של התלמידים, מסתובב על צירו.
"ובכן, אתם יודעים מה זה אומר?" הוא אמר בקול רם. "זה אומר שאף אחד מהנמושות שאתם אפילו עוד לא נולד כשאני התמניתי לאביר!"
כמו תגובה לצעקה, פרחו מספר ציפורים מהעץ השתול במרכז רחבת האימונים. הנערים בשורה הראשונה מצמצו בעיניהם בבהלה. בנדיקט שלף את חרבו מנדנה, והצביע על אחד הנערים העומדים בשורה הראשונה, שבתגובה בלע רוק.
"אתה! אמור לי מהו אביר!"
הנער הסיט את מבטו לשמאל ולימין, כאילו מבקש סיוע מחבריו לאימונים - אך הם היו עסוקים מדי בלפחד בשביל עצמם.
"אממ... אדם שנלחם למען השליט, האביר בנדיקט?" צעק הנער, בקול שנשמע מהוסס יותר מאשר החלטי.
"פאתטי." אמר בנדיקט, כמעט יורק לכיוון הנער המפוחד. "אתה!" הוא הצביע בחרבו על נער בשורה השניה. "אמור לי מהו אביר!"
"אדם שמגן על הממלכה, האביר בנדיקט!" הוא אמר בקול תקיף ובטוח בעצמו.
"חסר תועלת." האביר הניף את חרבו, מרתיע מעט לאחור את העומדים בשורה הראשונה. "אתה בשורה האחרונה!" הוא הצביע בחרב לכיוון נער שעמד שם. "אמור לי מהו אביר!"
"איש מלחמה שמנוסה בכל כלי נשק ומסוגל להביס כל אויב, האביר בנדיקט!" הוא צעק.
"...נפלא. פשוט אפס מוחלט." בנדיקט השיב את חרבו לנדן והסתובב עם הגב לכיתה.
"אין כאן אף מקק שמסוגל לתת לי תשובה מדויקת לשאלה שלי?!" הוא צעק.
"לי יש, האביר בנדיקט." האביר שמע קול מאחוריו. כשהסתובב, הוא ראה שעיני הנערים נשואות לעבר נער צנום מהשורה השלישית. "אביר הוא לוחם חסר פחד ששם את חייו על כף המאזניים על מנת לשרת את המסדר, הממלכה והשליט, האביר בנדיקט."
בנדיקט החל לנוע אל עבר הנער, עוטה על פניו את אותה הבעה זעופה.
"מה שמך?"
"ג'רארד, האביר בנדיקט. ג'רארד טרמיין."
"מצוין. לתשובה כזו ציפיתי מכולכם, מקקים. שננו אותה." הוא הסתובב לאחור והחל לחזור למקומו.
"אם כי..." פתח הנער שוב, ובנדיקט עצר במקומו. "נראה שהגדרה מתאימה יותר תהיה, 'איש זקן ומתוסכל שמבליט את החזה שלו, ומשחק פני גיבור גדול בעזרת עיטורי קרב וחרב גדולה, כפיצוי על העובדה שהוא צריך לעמוד בחום במקום לשתות כמו חזיר באולם המוצל', האביר בנדיקט."
האביר סב על צירו בבת אחת. הנערים האחרים היו צוחקים, אלמלא ראו את פרצופו ההולך ומאדים של מאמנם. הוא החל לצעוד בחזרה לעבר הנער, וזה הביט בו בחזרה במבט נחוש.
"קח את עצמך, את חרב האימונים שלך ואת הלשון החדה והמסריחה שלך, עוף בחזרה לאולמות, ופגוש אותי כאן בערב כדי לדון בעונש שלך!"

----------------

מגורי האבירים המתלמדים שכנו בקומות התחתונות של אולמות האבירים, מעין תזכורת החוזרת מדי יום ביומו על חשיבותם הירודה ביחס לאבירים ה"אמיתיים". אולם, אוסף החדרים הקר והקודר היה האזור האהוב על האבירים המתלמדים במהלך אימוניהם - אחרי הכל, שם יכלו לדבר כאוות נפשם ולנהוג כפי רצונם, ללא עיניים משגיחות. בחדר השלישי מקצה המסדרון ישבו שלושה נערים, כל אחד על מיטתו, וניהלו שיחה קולחת על אירועי היום. לפתע, נפתחה דלת החדר ובכניסה עמד נער, מתנשף, מיוזע כולו אך מחייך.
"ערב טוב!" הוא אמר והרים את יד ימינו במחוות ניצחון, כשידו השניה אוחזת במשקוף הדלת. "אמרו לי שזה החדר שלי."
הנער הממושקף שישב על המיטה הקרובה לדלת פלט אנחה רמה. "...טרמיין, אני צודק?" אמר.
"וואו..." הוא אמר, ממשיך להתנשף. "רק היום הראשון וכבר הספקתי להתפרסם?"
"זו הייתה הצגה די מרשימה היום," אמר בחור בלונדיני שישב על הדרגש העליון במיטת הקומותיים בקצה הרחוק של החדר, וחיוך רחב נסוך על הפנים שלו. "אני נשבע שחשבתי שהוא הולך להרוג אותך!"
"אתה לא רחוק מהאמת..." הבחור בכניסה חייך שוב. "הוא הוריד את אחת מבובות האימונים ואמר לי לסחוב אותה בריצה סביב אולמות האבירים, עשר פעמים." כשאמר זאת, קרס לברכיו. "אבל זה היה שווה את זה." הוא נפל על בטנו על הרצפה, מחייך. הוא התהפך על גבו.
"אז... אתה קוי, נכון?" הוא פנה לנער השלישי, שישב על הדרגש התחתון במיטת הקומותיים.
"מק'קוי, למעשה... אדוארד מק'קוי." הנער אמר.
"ובכן, נחמד להכיר, קוי." מק'קוי חייך חיוך קטן ומוותר. "ואתם?"
"קווין סטארלט", אמר הנער הבלונדיני. "וזה איזאק אדלוייס." הוא החווה לעבר הנער במשקפיים.
"נעים להכיר, סטאר, איזי." הנער השוכב הביט בהם במהופך.
"היי, המצאת לנו כינויים די מהר," אמר הנער העונה לשמו החדש 'איזי' וסידר את משקפיו, "אבל אני לא מתנגד."
"אני כן!" אמר הבלונדי האנרגטי שזכה לכינוי 'סטאר'. "זאת אומרת, אין לי בעיה עם השם, פשוט, אני לא מוכן שלשלושתנו יהיה כינוי ולבחור הזה לא! קוראים לו ג'רארד טרמיין... מה לגבי ג'רי?"
"נדוש." זרק ג'רארד מהרצפה.
"מיין?" אמר קוי.
"לא, לא, ממש לא מספיק טוב." סטאר אמר, והמשיך לנפנף ברגליו. "אלברט?!"
"איך זה אפילו קרוב לשם שלי?" ג'רארד צימצם את עיניו לעבר סטאר.
"מה לגבי ג'י טי?" אמר איזי, מסדר את המשקפיים שלו. "ראשי תיבות."
"ג'יטי... המממ... זה עובד." אמר קוי.
סטאר זינק מהישיבה שלו לעמידה על המיטה, כמעט נוגח בראשו בתקרת האבן. "אז זה הוחלט! הבחור המזיע והחוצפן ששוכב על הרצפה כרגע הוא ג'יטי!"
הנער השוכב עצם את עיניו וחייך לעצמו. חברים חדשים, כבר ביום הראשון... עכשיו רק צריך להסתיר מהם את העובדה שאני גרוע, והכל יהיה בסדר...

***

המשך יבוא מתישהו.

זהותו האמיתית של ג'יטי (או שמא עליי לומר ג'רארד טרמיין? ;]) נחשפה!
קטע ממש נחמד, שופך קצת אור על דמותו האדירה של ג'יטי

~WingsOfLightLegend~ כתב:זהותו האמיתית של ג'יטי (או שמא עליי לומר ג'רארד טרמיין? ;]) נחשפה!
קטע ממש נחמד, שופך קצת אור על דמותו האדירה של ג'יטי

בהשראתך, מן הסתם, ובהשראת סיפור הרקע שהתחלת.

מעניין מאוד!
אז, שר הצבא היה תלמיד גרוע?..
נראה שבזמנים שלפני שלטונו של היב האבירים לא היו מכובדים במיוחד... -_-"

איפה אתה מביא את השמות האלה? לי לוקח שנית לתת לדמות שם.
למעשה, אני מחפשת שם לאיזו דמות שאמורה להופיע במשתה... אהמ...

תגובה בפרטי עוד רגע, ספיר.

סיפור רקע מעולה,
באמת יש לך כשרון לשמות

הקטע הזה מתרחש למחרת הקטע של ג'יטי: "כוכב נולד?"
הקטע עם סאקי מבוסס על שיחה קצרה שהייתה לי אתה בצ'אט.

תהנו~

---

אימון בוקר

כשספיר פקחה את עיניה בבוקר, הייתה לה הרגשה שהיא שכחה משהו. היא קמה מהמיטה והחלה להתארגן לקראת יום חדש, תוך כדי כך ניסתה למצוא את הסיבה להרגשה הזו. כאשר הוציאה את השריון שלה מהארון היא נזכרה, וכמעט שמטה את לוחות המתכת על רגליה.
מוגן.
היא לא ראתה אותו בכלל ביום הקודם. הוא היה אמור לבוא לסעודה עם הזוג המלכותי באותו ערב, אבל איש מהשומרים לא הצליח למצוא אותו. למוגן היה מנהג קבוע להיעלם סתם כך, ולכן המלך והמלכה לא דאגו, אבל משהו הציק לספיר בכל זאת. היא כבר הכירה את מוגן זמן מה וידעה שהוא תמיד נעלם בשעות הבוקר והצהריים, ותמיד חוזר עם השקיעה. אבל הוא לא חזר הפעם. למעשה, ספיר לא זכרה שראתה אותו גם ביום הקודם.
היא סיימה ללבוש את שריון הלוחות הפשוט שלה, שצבעו היה כחול כאבן הספיר, והחליטה לגשת מיד לחדרו של מוגן ולבדוק אם הוא חזר כבר. היא הרכיבה את חלקי השריון הנותרים על רגליה, חטפה את חרבה ממקומה שלצד מיטתה ויצאה במהירות מהחדר.
ספיר צעדה בנחישות לאורכם של מסדרונות האבן הלבנים וצעדיה השמיעו נקישות קצובות כשפגשו ברצפת השיש המבריקה, תוצאות עבודתם המסורה של עשרות משרתים בלילה הקודם, כמו בכל לילה. תוך כדי הליכה היא קשרה את חרבה לחגורתה וחיברה את מגני הידיים שלה סביב אמות ידיה. ספיר העדיפה ללכת בלי כפפות שריון. הן הקשו על אחיזתה בחרב והיו נוקשות ומטרידות. היא העדיפה לוותר גם על רוב חלקו התחתון של השריון, והרכיבה על שוקיה צמד מגני מתכת בלבד.
לפתע שמעה צעדים מהירים מאחוריה ומישהו קרא בשמה. היא הסתובבה לאחור וראתה את שר הצבא ממהר לכיוונה. ג'יטי הגיע אל ספיר תוך כמה שניות וזו שלחה אליו מבט שואל.
"בוקר טוב, אדוני שר הצבא." היא הצדיע לו.
ג'יטי הצדיע בחזרה. "בוקר טוב," השיב.
"במה אוכל לעזור לך, שר הצבא?" שאלה ספיר.
ג'יטי היסס לשנייה. "רציתי לבקש ממך טובה, ספיר. אם לא אכפת לך."
"תלוי מה הטובה," ענתה ספיר בחשדנות.
"ובכן..." הוא לא ידע איך לנסח את בקשתו כך שספיר לא תתנגד יותר מדי. היה לו ברור שהיא תתנגד. הוא החליט לבסוף לגשת ישר לעניין. "המדריך של אחת מקבוצות האבירים המתלמדים לא יכול ללמד אותם היום, כיוון שהוא חולה, ואני לא מצליח למצוא לו מחליף. במקרה כזה הייתי מעביר את השיעור בעצמי, אבל יש לי התחייבויות קודמות עם האבירה סאקי," אותה אני לא מצליח למצוא, ג'יטי רטן לעצמו.
ספיר נראתה מסויגת, ולכן, לפני שתוכל לסרב, המשיך שר הצבא בבקשתו. "אני לא מצליח לחשוב על מחליף מתאים יותר ממך. תוכלי בבקשה להעביר את השיעור הזה?" הוא הביט בה במבט מפציר.
ספיר נראתה מזועזעת מעצם הרעיון. "לא!"
ג'יטי ניסה למחות, "אבל-"
"לא."
"אב-"
"לא. לא, לא, לא. ושוב - לא!"
"א-"
"לא. הדבר האחרון שאני מוכנה לעשות הוא לעמוד מול כיתה וללמד, או להרצות, או להסביר, או להדגים. אני לא אוהבת לעמוד מול קהל. וחוץ מזה, אני לא מלמדת טוב כל כך. אף פעם לא לימדתי מישהו. אני בכלל לא מתאימה לזה! למה בחרת דווקא אותי?" היא התכוונה להמשיך בנאום הסוער שלה, אך ג'יטי קטע אותה.
"זו ממש לא בעיה!" הסביר. "כל מה שאת צריכה לעשות זה לחלק אותם לזוגות ולתת להם להילחם אחד בשני, לתקן אותם אם הם עושים משהו לא נכון והכי חשוב: לדאוג שהם לא פורסים אחד את השני כמו נקניק סלאמי עם החרבות שלהם." הוא בחן את ספיר במבטו וגילה לשמחתו שהיא שוקלת את הבקשה.
"א... אני לא יודעת," אמרה לבסוף. "אני לא אוהבת לעמוד מול קהל..." היא זעה במקומה בעצבנות.
"באמת?" ג'יטי הביט בה בהפתעה מעורבת בספקנות. "לפי מה ששמעתי מזירת הקרבות שבשוק, את מסתדרת לא רע עם נוכחות של קהל."
ספיר בהתה בנעליה במבוכה. הוא כבר יודע על זה? "זה לא אותו הדבר," התגוננה. "אז הייתי צריכה להילחם. עכשיו אתה מבקש ממני לעמוד מול קבוצה של אנשים להדגים להם." עצבנותה גברה.
"זה די דומה," הרגיע אותה ג'יטי. "הכל תלוי בדרך בה את מסתכלת על זה. את אוהבת להילחם, נכון?" ספיר הנהנה. "אז כל מה שאת צריכה לעשות הוא להילחם." אמר בפשטות. "כשאת מדגימה מהלך או מתקנת טעות של אחד המתלמדים. כשאת בודקת את התנועות שלהם. זה מספיק דומה ללחימה, לא?"
ספיר בהתה ברצפה. זה באמת דומה. כשהיא נלחמת היא תמיד בודקת את תנועותיהם של יריביה. מחפשת נקודת תורפה. בנוסף, כבר הזדמן לה ללמד את הילדים בבית היתומים כמה מהלכים, והם הבינו אותם די טוב. ספיר אהבה להילחם, וזו הייתה הזדמנות די טובה להעביר את שעות הבוקר בלחימה. בנוסף לכך, היא תזכה לראות את רמתם של האבירים המתלמדים.
"בסדר." אמרה בסופו של דבר.
"את תעשי את זה? מצוין!" קרא ג'יטי בשמחה. הוא כבר חשב שספיר תמשיך בסירוביה והוא יאלץ לחפש מדריך אחר לאבירים המתלמדים לאותו היום, או גרוע יותר: לבטל את האימון!
שר הצבא הודה לה מעומק ליבו ואז מיהר להסביר לה היכן תמצא את תלמידיה החדשים-זמניים. "הם נמצאים בחצר הקדמית של אגף המתלמדים במתחם האבירים. גם אני צריך להגיע לשם, אז נלך ביחד."
הם החלו לצעוד יחדיו לעבר אולמות האבירים. "מה הן ההתחייבויות הקודמות שלך?" שאלה אותו ספיר.
שר הצבא פלט אנחה ייגעה שגרמה לספיר לזקור גבה בשאלה. "אני מאמן את האבירה סאקי. היא מתקשה להילחם בכל סוג של נשק שיש לנו כאן, אז החלטתי ללמד אותה להשתמש באחד מהפיתוחים האחרונים שלי. סיפרתי לך עליו לפני כמה ימים, לא? כששמרת בכניסה לחדר הכס והמלכה התעצבנה על כמה איכרים עצלנים." ספיר הנהנה וסימנה לו להמשיך. "בכל מקרה, התחלתי לאמן אותה לפני כמה ימים, אבל היא עדיין מתקשה קצת להתרגל לנשק החדש. כשניגשתי מוקדם יותר הבוקר לחדרה במעונות האבירים היא לא הייתה שם. השותפה שלה לחדר סיפרה לי שסאקי הייתה מאוד מתוסכלת אתמול, ושהיום בבוקר היא פשוט יצאה מהחדר בריצה." ג'יטי הניד את ראשו בעצב. "הבנתי שהיא כנראה מאוכזבת מכך שלא הצליחה באימונים ושהיא מתחבאת במקום כלשהו, ואני מחפש אותה מאז."
ספיר ריחמה על ג'יטי. היא מעולם לא ראתה אותו מתוסכל כל כך. הוא תמיד היה החלטי ובטוח בעצמו, אבל עכשיו נראה חושש ומאוכזב. היא גם ריחמה על האבירה סאקי. זו בטח הרגשה נוראה להיכשל בכל ניסיון ללחימה בנשק. אם הייתה יודעת שכך המצב, היא כבר מזמן הייתה מציעה לסאקי את עזרתה. "אני אעזור לך למצוא אותה," היא אמרה לפתע בהחלטיות.
ג'יטי התנער ממחשבותיו והביט בספיר בהפתעה מעורבת בשמחה. "באמת?" שאל.
"באמת." אמרה ספיר. "אני לא יודעת איפה היא, אבל אני בטוחה שזה לא יהיה קשה מדי למצוא אותה." היא נזכרה שהבטיחה לג'יטי שתחליף את המורה החולה באימוני האבירים. "האימון מתחיל בעוד חצי שעה, נכון?" שאלה אותו. ג'יטי הנהן בחיוב. "בסדר. בטוח שנמצא אותה עד אז." קבעה.
ג'יטי לא יכול היה להישאר מדוכא עם הגישה האופטימית של ספיר. "בסדר גמור. אני אלך לחפש במעונות. את תחפשי בחדר האוכל." ספיר הנהנה בהסכמה והשניים התפצלו, כל אחד ממהר למקום בו נקבע שיחפש את האבירה סאקי.
ספיר הגיעה תוך כמה דקות לחדר האוכל הגדול של האבירים. היא דחפה את צמד דלתות עץ האלון הגדולות ונעמדה על הסף. חדר האוכל של האבירים לא היה גדול במיוחד, אך גודלו עדיין היה ראוי לציון. בכל יום ויום סעדו בו מאות אבירים ואבירות, אלו שהיו בשלבי האימונים ואלו שכבר קיבלו תואר אבירות וכבר שימשו כאבירים בארמון. עשרות של שולחנות עץ עגולים גדולים היו מסודרים במרחקים שווים זה מזה ברחבי האולם. שר הצבא עצמו החליט להחליף את השולחנות המלבניים הארוכים, שפעם עמדו באולם, בשולחנות עגולים. כאשר באו אליו האבירים הותיקים ודרשו לדעת למה עשה זאת, הציג בפניהם שר הצבא - שהיה אז ממש בתחילת כהונתו בתפקיד – טענה שלא ניתן להתנגד לה: "כיוון שכולנו שווים. כולנו אבירים שמשרתים את המלך, את המלכה ואת הממלכה. כולנו שווים, ולכן איש לא ישב בפינה, ואיש לא ישב בראש השולחן. כמנהגו של המלך ארתור האגדי."
כשאחד האבירים הותיקים ניסה בכל זאת למחות, והטיח את ידיו בכעס בשולחן ושאג על ג'יטי שהוא שר הצבא הטיפש ביותר, עם ההחלטות הטיפשיות ביותר, שכיהן אי פעם בתפקיד, שלף ג'יטי את פגיונו מחגורתו ובהבזק של צבע אדום – צבעו של השריון האהוב עליו – הטיח אותו בשולחן, בין אצבעותיו של האביר. "הצעד הזה נראה לי בסדר גמור," אמר. הוא רכן לעברו של האביר והטה מאט את הפגיון, כך שהלהב שלו כמעט נגע באחת מאצבעותיו של האביר הוותיק. "אם יש לך בעיה עם רמת המשכל שלי ושל ההחלטות שלי, אתה מוזמן לדבר איתי בשלווה על כך." לאביר היה ברור שאם הוא רוצה שמספר אצבעות ידיו יישאר זוגי, עדיף לו להסכים עם החלטתו של שר הצבא החדש ולשתוק.
בשעה זו של הבוקר ישבו האבירים סביב השולחן ואכלו בנחת, אוגרים כוחות לקראת יום אימונים חדש או יום עבודה חדש. קולות שיחה מילאו את החלל הגדול של חדר האוכל והעניקו למקום תחושה ביתית נעימה ומלאת חיים. האולם היה כמעט ריק, כי רוב האבירים כבר סיימו את ארוחתם והלכו כל אחד לדרכו. רוב האבירים שהיו באולם היו אבירים מתלמדים ואבירים שתפקידיהם יחלו רק בשעות הצהריים.
ספיר סרקה את האולם בעיניה בחיפוש אחר סאקי, בתקווה שתצליח לאתר אותה, למרות שפגשה את סאקי רק פעמים מועטות. כמה מהאבירים היושבים השולחנות הקרובים לדלת הבחינו בה והחלו להתלחש בהתרגשות כאשר הבינו שהאבירה שעומדת מולם היא האבירה של המלכה בכבודה ובעצמה.
ספיר הבחינה בתנועה בזווית עיניה. היא הפנתה את מבטה ימינה והספיקה לראות רגל נעלמת אל מתחת לשולחן. יושביו של השולחן הביטו ברגל במבוכה ותהו איך, ובעיקר למה, קרה שהם הפכו למקום מחבוא פוטנציאלי. ספיר ניגשה אל השולחן, שולחת חיוך מתנצל אל יושביו, וכרעה על ברכיה כדי לראות למי שייכת הרגל. למרות שהתשובה הייתה די ברורה.
"היי סאקי," אמרה ספיר בחיוך.
"ה...היי, דרקון הספיר," ענתה סאקי במבוכה.
"'ספיר' זה מספיק טוב בשבילי," השיבה ספיר. "למה את מתחבאת כאן?"
סאקי השפילה את מבטה ובהתה ברצפה בעצב. "אני פשוט אבירה כושלת," ענתה בתסכול. "לא משנה איזה נשק מביאים לי, אני לא מסוגלת להשתמש בו! את יודעת שכמעט פגעתי בשר הצבא אתמול? חמש פעמים?"
ספיר השתדלה לשמור על הבעת פנים שלווה כדי שסאקי לא תרגיש רע עוד יותר. "אף אחד לא מצליח לשלוט בנשק שלו בצורה מושלמת כבר מהיום הראשון." ניחמה אותה. "את יודעת, בפעם הראשונה שהנפתי חרב, כמעט שערפתי את ראשו של המורה שלי." היא צחקקה כשנזכרה בהבעת פניו של המורה ההמום כשהחרב החדה העניקה לו תספורת חדשה ולא צפויה. במשך חודש הסתובב המורה כשכובע לראשו. הוא גם סרב לתת לה להחזיק חרב עד שתשפר את אחיזתה. במשך חודש שלם היא התאמנה עם מוט מתכת שטוח, במקום עם חרב. כמובן שזה לא הפריע לה לנצח כל יריב שהוצב מולה.
סאקי נראתה מעודדת מעט. "באמת? את?"
"בטח," השבה ספיר. "כדי להצליח בגדול צריך להתחיל בקטן. אם תנסי, תראי שאת יכולה להצליח. עכשיו צאי משם ובואי נלך למצוא את שר הצבא." היא הושיטה לסאקי את ידה.
סאקי תפסה בידה של ספיר ויצאה ממקום מחבואה מתחת לשולחן, אך לפתע חזרה בה מהחלטתה. "אבל אני לא את. אני לא מצליחה בשום דבר! אני לא יודעת להילחם!" היא עזבה את ידה של ספיר ונסוגה צעד אחד לאחור, בחזרה לעבר השולחן.
"סאקי, את חייבת לנסות!" ספיר ניסתה לשכנע אותה. "את בטוח תצליחי אם תנסי."
"לא!" קראה סאקי. "אני הולכת לעשות את מה שאני הכי טובה בו – להתחבא מתחת לשולחן!" ובאומרה זאת, זינקה סאקי בחזה אל מתחת לשולחן. יושביו של השולחן הביטו בספיר במבוכה, לא יודעים כיצד עליהם לנהוג במצב כזה.
"טוב, אם זה המצב," ספיר ניגשה אל השולחן ותפסה ברגליה של סאקי, "אני הולכת למשוך אותך החוצה."
"לא!" קראה סאקי במחאה, "לא מתפנה! לא תפני אותי! לא תיקחי אותי בחיים!" היא חיבקה בכוח את רגל העץ העבה של השולחן.
ספיר משכה את סאקי בכוח והבחורה נתלתה בין שמיים לארץ, כשידיה אוחזות באחת מרגליו של השולחן ורגליה אחוזות בידיה של ספיר. "אל תכריחי אותי לקרוא לג'י!" היא התעמקה בניסיונותיה לנתק את סאקי מהשולחן, ולא שמה לב שהשתמשה בקיצור שהמציאה לשמו של שר הצבא. שר הצבא מעולם לא הביע התנגדות לכינוי הזה, שבאופן די משעשע, היה כינוי לכינוי. כמובן שספיר מעולם לא שמעה את שמו המלא של שר הצבא. מבחינתה, 'ג'יטי' היה שמו.
בתגובה למשיכתה החזקה של ספיר, הידקה סאקי את אחיזתה ברגל של השולחן. יושביו של השולחן הביטו במתרחש עובדי עצות. המאבק שהתעורר בין השתיים משך את תשומת לבם של כמה מהאבירים הסועדים, ואלה הפנו מבטים תוהים לעבר מקור המהומה.
שותפתה לחדר של סאקי הופיע מתוך הקהל הקטן והביטה בה בהפתעה. "סאקי? מה את עושה?" אחיזתה של סאקי בשולחן התרופפה מאט והיא הביטה בשותפתה במבוכה קלה. ספיר ניצלה את הסחת הדעת הרגעית ותלשה אותה מהשולחן בקריאת ניצחון. היא משכה את סאקי הרחק מהשולחן, כשזו צועקת בייאוש, "לאאא!". היא החלה להשתולל ולבעוט לכל עבר. "הממלכה הקטנה שליייייי!"
"סאקי! די כבר!" ספיר ניסתה לשמור על אחיזתה באבירה המשתוללת, אך זו לא הייתה משימה קלה. לבסוף הצליחה סאקי להשתחרר. היא התנערה מאחיזתה של ספיר וחזרה לחבק את רגלו של השולחן. בשלב הזה, יושבי השולחן פשוט קמו ממקומותיהם והתרחקו מהשולחן.
ספיר נאנחה. בחזרה לנקודת ההתחלה. היא ניגשה אל השולחן, תפסה שוב ברגליה של סאקי וחידשה את משיכותיה. "סאקיייי!" קראה בכעס מתגבר, "עזבי. כבר. את. השולחן!" היא הדגישה כל מילה במשיכה חזקה.
"לעולם לא!" הכריזה סאקי נחרצות, והידקה את אחיזתה.
ספיר חרקה בשיניה בכעס. "בסדר!" סיננה, ומשכה את סאקי בכל הכוח שהעזה לגייס, מבלי שתעבור, בצורה לא רצונית, לנצל את אנרגיית הדרקון האגורה בתוכה.
גם זה היה מספיק. היא החלה לגרור את סאקי עם השולחן.
הקהל ההמום הביט בספיר הגוררת איתה את סאקי ואת שולחן העץ הכבד, כשלפתע ג'יטי נכנס לאולם.
"ספיר, אני לא מוצא אותה במעו..." המילים גוועו על שפתיו כאשר ראה את המתרחש מולו.
ספיר הפנתה את מבטה אל שר הצבא, ומבלי להפסיק את פעולתה אמרה לו, "מצאתי את סאקי," היא טלטלה את הבחורה, שכנראה כבר התארכה בשלושה סנטימטרים לפחות, לצורך הדגשה.
"כן, אני רואה." אמר שר הצבא, עדיין המום.
"נו, אז מה אתה עומד שם ובוהה?" נזפה בו בכעס, "עזור לי להפריד אותה מהשולחן הארור הזה!" לפני שאני ממש אתעצבן... הוסיפה בינה לבין עצמה.
שר הצבא מיהר להתנער מההלם וניגש לעזור לספיר. "את יכולה לעזוב אותה," אמר לה.
ספיר היססה לרגע ואז הרפתה מסאקי. היא לא הייתה בטוחה איך יוכל שר הצבא לנתק את האבירה העקשנית הזו מהשולחן, אבל אם ביקש ממנה לעזוב אותה, הוא כנראה יודע מה הוא עושה.
סאקי הביטה בחשש בשר הצבא הגוהר מעליה ושקלה עם כדאי לה לנסות ולברוח. לפני שהגיעה להחלטה תפס אותה ג'יטי ברגליה וניתק אותה מהשולחן. הוא עשה זאת כל כך מהר שסאקי המופתעת לא הספיקה אפילו להתנגד. שוב היא הייתה תלויה בין שמיים וארץ, רק שהפעם רגליה הופנו לשמיים וראשה התנדנד כסנטימטר או שניים מעל לרצפה.
שר הצבא השפיל את מבטו לעבר סאקי והיא השיבה לו בחיוך עצבני של עכבר שנתפס בידי חתול. "עכשיו, את מוכנה להפסיק עם השטויות ולהמשיך באימונים?" שאל אותה.
בהתחשב בעובדה שהדבר היחיד שמנע מראשה לפגוש ברצפה בקול חבטה לא נעים במיוחד היה ג'יטי, התשובה שלה הייתה די ברורה. "ב-בסדר," אמרה בכניעה.
ג'יטי הניח אותה בעדינות על הרצפה והניח לה להיעמד על רגליה בזמן שפנה אל ספיר והודה לה על עזרתה בחיפוש אחר סאקי.
"אין בעיה," השיבה ספיר בקלילות. "שמחתי לעזור." ג'יטי פנה לצאת מהאולם וסימן לסאקי לבוא בעקבותיו. "שלא תעזי להתייאש, סאקי!" קראה ספיר לעברה. סאקי נופפה לה בתודה ורצה בחשש קל בעקבותיו של שר הצבא.

בכל מקום אחר. היא הייתה מעדיפה להיות עכשיו בכל מקום אחר. כל מקום שהוא. גם מערה קטנה בקוטב.
כל. מקום. אחר.
אבל הנה היא כאן. הבטחה היא הבטחה, ואין מה לעשות בנידון.
ספיר צפתה ממרחק בטוח בחבורת האבירים והאבירות הצעירים שהתאספו על המדשאה הרחבה שבחצר האימונים. תחילה היו שם כשמונה אבירים, מה שנאה לספיר כמספר סביר ביותר. אם זה מספר התלמידים שלה אולי היא תצליח לעבור בשלום את השיעור הזה. אבל לאחר כעשר דקות מניין האבירים המתלמדים הגיע לעשרים איש, עשר בנות ועשרה בנים, כולם בערך בני גילה, וספיר נאלצה להשלים עם העובדה שהיא הולכת לעמוד מול כיתה של ממש.
ספיר פלטה אנחה ארוכה והכינה את עצמה נפשית לפגישה עם תלמידיה החדשים-זמניים. היא תלתה על כתפה את שק העור הקשיח, העשוי בצורת אשפת חצים ארוכה, שהכיל את חרבות האימונים, והחלה לצעוד לאורך המדשאה. השריון שלה נצץ לאור שמש הבוקר הבהירה וכנראה שיצר לא מעט רושם, שכן עשרים זוגות עיניים כבר היו נעוצות בה כשעברה את מחצית הדרך לעבר האבירים הצעירים. עשרים זוגות עיניים מופתעות ומתרגשות. עשרים זוגות עיניים שהתרכזו בה. זה אומר ארבעים עיניים... זה לא הרבה?
כשספיר הגיע אליהם לבסוף היא ניסתה להסתיר את עצבנותה נוכח המבטים הסקרניים שננעצו בה. היא שמטה את השק עם חרבות האימונים על האדמה לרגליה, לקחה נשימה עמוקה והחלה לדבר.
"שלום לכולם," היא פתחה בהיסוס. "המורה שלכם חולה היום, ולכן לא יכול להגיע לשיעור, וכיוון שלא נמצא אף מחליף אחר... טוב, אני המורה שלכם להיום." היא השתתקה ובחנה את תגובותיהם של האבירים הצעירים. חלקם נראו נלהבים מהרעיון, חלקם נראו אדישים, חלקם ניסו להיראות אדישים. רק בחור אחד, שעמד במרכז הקבוצה, נראה מעוצבן במקצת. היה לו שיער בלונדיני קצוץ ועיניים תכולות כמו השמיים. ההבעה על פניו הייתה יהירה וספיר לא אהבה את זה. הלוחמים היהירים הם הראשונים ליפול בקרב. הם כל כך בטוחים בכוח שלהם, שהוא כביכול בלתי מנוצח, שהם פשוט לא מוכנים להודות באמת הפשוטה: שגם הם צריכים עזרה מדי פעם, כמו כל אחד אחר.
מחשבתיה נקטעו כשהאבירים ניגשו אליה וברכו אותה בברכת ברוכה הבאה, כשהם מבטיחים לא להקשות עליה יותר מדי. או לפחות להשתדל לא להקשות עליה יותר מדי. היא הודתה להם בחיוך נבוך. ספיר ביקשה מהם להסתדר לפניה בחצי מעגל כדי שתוכל לערוך סבב היכרויות מהיר, לא לפני שהתנצלה מראש ואמרה להם שלרוב היא מתקשה לזכור שמות.
"ולמה שתרצי בכלל לזכור את השמות שלנו, האבירים הפשוטים?" נשמע לפתע קול לועג. ספיר חיפשה את בעליו של הקול ועיניה נחו על הבחור הבלונדיני ממקודם. הוא חייך בקרירות ונעץ בספיר מבט מתגרה. ספיר שקלה אם לענות לו או להתעלם ממנו. כל התלמידים הפנו את מבטם מספיר אל הבחור ובחזרה אל ספיר. תשומת הלב שהשיג עודדה אותו להמשיך בדבריו.
"מה לאבירה המכובדת של המלכה ולאבירים מתלמדים כמונו, אה?" שאל בזלזול. "זו בטח ממש הורדה בדרגה בשבילך, להיות מוקפת פתאום בחבורה של מתחילים. אם בכלל..." הוא השתתק לרגע כדי להעצים את הרושם של דבריו הבאים. "אם את יודעת להילחם בכלל!"
ספיר צמצמה את עיניה בכעס וניצוץ מבשר רעות ניצת בעיניה. "אתה מטיל ספק בהכשרה שלי?" שאלה בקור.
"אני מטיל ספק ביכולות שלך!" קרא הבחור. "למה בכלל המלכה צריכה אבירה אישית? את רק עומדת כל היום מחוץ לחדר הכס ולא עושה כלום. שמעתי שהמלך הביא אותך לכאן וציווה לקבל אותך לאימוני האבירים. במילים אחרות: את כאן רק בגלל פרוטקציות! המלך סתם בחר בך כי את חביבה עליו או משהו כזה." הוא עצר לרגע כדי לנשום, ואז קרא בהתנשאות, "אני הלוחם הכי טוב כאן, ואני בטוח שאוכל לנצח אותך בקלות! אני ממש לא צריך אותך כמורה שלי!" הוא חייך בשביעות רצון כשכל בני כיתתו התלחשו סביבו בהתרגשות.
ספיר קפצה את אגרופיה בזעם עצור. עיניה ננעצו בפניו של הבחור, שלא היה מודע כלל לעוצמת ההרתעה של המבט האחד הזה. שאר התלמידים, לעומת זאת, נסוגו אחורה בפחד. הם לא היו טיפשים מספיק כדי לחשוב שכוחם עולה על זה של דרקון הספיר הידועה.
ספיר נשמע נשימה אחת עמוקה כדי להירגע. אם היה דבר אחד שלא הייתה מסוגלת לסבול היה זלזול לא מוצדק בה. היא עברה הרבה יותר מדי כדי להגיע לאן שהגיעה, ועם כל הצניעות שבדבר, היא בהחלט הייתה לוחמת טובה. היא התכופפה ושלפה שתי חרבות עץ משק העור ששמטה קודם לכן לרגליה. כשהתרוממה שוב היא ראתה שהבחור הבלונדיני עוקב אחרי תנועותיה, עדיין עם הבעה מתנשאת על פניו. "איך קוראים לך?" שאלה אותו.
"למה," שאל בזלזול. "את רוצה להלשין עליי למלך?"
ספיר שמרה על הבעה חתומה. "אם אתה לא רוצה לגלות לי את השם שלך אז אל תגלה." היא זרקה לעברו את אחת החרבות והתקדמה לעברו מספר צעדים. "השם לא ממש משנה לי בזמן קרב. אני יכולה להילחם בך גם בלעדיו." היא התרחקה ממנו בכמה מטרים. "בוא נראה איך אתה נלחם."
"אם את בטוחה שזה מה שאת רוצה," ענה לה הבחור בחיוך זחוח ובמשיכת כתפיים. הוא סחרר את חרב העץ מספר פעמים בידו השמאלית ואז העביר אותה לידו הימנית ועבר לעמידת מוצא. מזווית עיניה הבחינה ספיר בתשעה עשר האבירים המתלמדים הנותרים מביטים מרותקים במתרחש. היא הייתה בטוחה שראתה כסף מחליף ידיים ולא יכלה שלא לתהות מדוע האבירים נושאים כסף בכיסיהם בזמן שיעורי לחימה.
"את מוכנה?" שאל אותה הבחור הבלונדיני.
"כן." ענתה ספיר בפשטות.
"רק כדי שתדעי מי ניצח אותך, אני מוכן לגלות לך את שמי."
'כמה נדיב מצדך,' חשבה ספיר וגלגלה עיניים.
"קוראים לי אדוניס," אמר בגאווה. "אדוניס סטונריין."
"שיהיה," מלמלה ספיר. השם שלו הפסיק לעניין אותה בשנייה שבה סרב לגלות לה אותו. אם יש צדק מאחורי הגאווה הזו – היא תזכור את שמו. אם אין – הכבוד שבזכירת שמו לא מגיע לו. אחרי הכל, כדי להשיג כבוד בקרב לוחמים אדם צריך קיר מוצק שיעמוד מאחורי מילותיו, אחרת הגאווה שבמילים ריקה מתוכן.
השניים עמדו זה מול זה במשך רגע ארוך. התלמידים הביטו בהם במתח ותהו מתי מישהו יתקוף ומי יהיה הראשון שיעשה זאת.
"בסדר, אפשר להתחיל," אמר אדוניס בחוסר סבלנות.
ספיר חייכה חיוך זאבי. 'תודה לך, מר מובן מאליו.' כל שהייתה צריכה היה האישור שלו לכך שהקרב התחיל כדי שלא יוכל לטעון לאחר מכן שספיר תקפה אותה בהפתעה, מה שהייתה די בטוחה שיעשה.
היא בחנה אותו במבטה ונוכחה לדעת שהבחור אמנם נראה די מיומן, אך רמתו הייתה כשל כל לוחם חרב מתחיל. עמידתו לא הייתה יציבה לגמרי והוא כל הזמן הניע את אצבעותיו האוחזות בניצב החרב. יותר מדי תנועות מיותרות. רגליו היו נטועות באדמה בצורה שתמנע ממנו להסתובב בקלילות במקרה של התקפה מהצד או מאחור. היא מצאה לפחות עשר נקודות תורפה רק בעמידה הזו, מה שאומר שהלחימה שלו לא יותר טובה.
לבסוף איבד אדוניס את סבלנותו. הוא הידק את אחיזתו בניצב החרב. ספיר הבחינה בשרירי רגליו המתכווצים לקראת זינוק והחליטה לפעול. הלוחמת, שעמדה עד עכשיו כשידיה שמוטות לצדי גופה, כאילו היא סתם עומדת במדשאה מתוך שעמום, זינקה לעבר אדוניס במהירות כזו, שאיש לא הספיק לעכל את התזוזה עד לרגע בו הייתה ספיר מול הבחור. היא בלמה את ריצתה וניצבה בפיסוק מול אדוניס, ראשה בגובה כתפו בשל ברכיה המכופפות, והניפה את חרב העץ שלה משמאל לימין בקשת רחבה לעבר פניו. אדוניס ההמום הניף את חרבו מהר ככל שיכל והצליח לחסום בעזרתה רק בקושי את מכת החרב שלה.
החרבות נפגשו בקול פיצוח רם ושבבי עץ עפו לכל עבר. להבי החרבות נורו לצדדים ופגעו בדשא כמעט מבלי להשמיע צליל. ספיר הזדקפה במקומה והביטה באדוניס ההמום שבהה בחצי החרב שנותרה בידו. זרועותיו וידיו רעדו מעוצמת ההתנגשות של החרבות. הוא שמט את פיסת העץ חסרת התועלת וזו נפלה לרגליו. ספיר הגביהה את ידה הימנית האוחזת בחרב והצמידה את קצה הלהב השבור אל לוח ליבו של הבחור ההמום.
"אתה מת," אמרה ספיר בקול שקט וקר. אדוניס בהה בחרב שהוצמדה לחזהו כלא מאמין ואז הביט בספיר ביראה. הוא נרתע לאחור. המהירות שבה נעה והעוצמה בה הניפה את חרבה... הוא לא היה מורגל ברמה כזו של לחימה.
ספיר פנתה לסרוק את הקהל במבט מצמית. "יש כאן עוד מישהו שמתנגד לכך שאהיה המורה שלו להיום?" תשעה עשר ראשים הנידו נמרצות בראשיהם לשלילה. היא הביטה בהם בשתיקה למשך רגע ארוך. "קחו חרב אחת מהשק ואז מצאו לכם בן זוג ללחימה. אני רוצה לראות מה הרמה שלכם."
הם מיהרו לעשות כמצוותה ואז התפזרו ברחבי החצר והחלו להילחם זה בזה. בן זוגו של אדוניס הושיט לו חרב עץ חדשה. אדוניס לקח אותה ממנו בקהות חושים והניח לחברו לגרור אותו איתו לעבר שטח פנוי במדשאה, שם הם החלו להחליף מהלומות מסורבלות מעט.
ספיר נשארה נטועה במקומה ובהתה בשברי העץ המפוזרים על הדשא. 'יש לי נטייה למלודרמה,' חשבה בתסכול מה. היא רכנה על הקרקע והחלה באיסוף חתיכות העץ.
בעודה אוספת אותם, שמעה ספיר קול צעדים קלילים על הדשא ולפתע הופיע מולה זוג נעליים חומות ומרופטות מעט. היא הרימה את ראשה וראתה שמולה עומדת בחורה ג'ינג'ית גבוהה ויפה. שערה היה קלוע בשתי צמות ארוכות. ספיר התרוממה. "שלום. אני יכולה לעזור לך במשהו?" שאלה.
"היי," השיבה הבחורה בביישנות. היא נראתה לספיר מוכרת. "שמי לונה. נפגשנו לפני כמה ימים, את זוכרת אותי?"
ספיר אימצה את מוחה כדי להיזכר. היא מעולם לא הייתה טובה בשמות או בפרצופים, מה שדי הרגיז אותה, שכן יש אנשים שכדאי לזכור. חברי כיתתה מתקופת אימוניה היו דוגמה טובה לכך. היא תמיד חשבה על כך שדרכיהם אולי ייפרדו לאחר שיסיימו את הכשרתם, אבל רוב הסיכויים הם שישרתו ביחד בארמון בעתיד, או שיפגשו יום אחד כשילחמו זה לצד זה בשדה הקרב, או שסתם ייפגשו ברחוב. זה תמיד נחמד לפגוש פנים מוכרות.
לונה ראתה שספיר לא מצליחה להיזכר ומיהרה להציע פרטים נוספים אודות מפגשן. "נפגשנו לאחר הקרב שלך בשוק. היית שם עם מוגן."
ספיר ממש יכלה לשמוע את קול האסימון שנפל כשנזכרה לפתע באותו מפגש. "אה! נכון! אני זוכרת אותך," ספיר חייכה. "את וחברותייך רציתן להצטרף למסדר האבירים. אבל אני רואה שרק את כאן."
"חברותי נמצאות שם," לונה הצביע אל מעבר לכתפה. ספיר עקבה בעיניה אחר אצבעה וראתה קבוצה של בנות עומדת על השביל המוביל למגורי האבירים. "כולנו באנו היום כדי להירשם לאימוני האבירים, אבל אנחנו לא מוצאות את המקום בו צריך להירשם." לונה אמרה במבוכה.
"אין בעיה," הרגיעה אותה ספיר. "את רואה את המבנה המלבני והגדול שנמצא שם? בהמשך השביל עליו החברות שלך עומדות?" היא הצביע לימינה ולונה עקבה אחרי אצבעה והנהנה קלות. "אלו מגורי האברים. היכנסי פנימה ולכי לאורך המסדרון עד הסוף. בקצה המסדרון נמצא המשרד של מנהל אימוני האבירים. אי אפשר לפספס אותו." לונה הנהנה. "כשאת מגיעה לשם כל שעליך לעשות הוא לבקש מהאיש להירשם והוא כבר יסביר לך את השאר. הוא אדם מאוד נחמד, אז את לא צריכה לדאוג." לונה הנהנה שוב. היא הודתה לה ונפרדה ממנה. היא הצטרפה לחברותיה והקבוצה הודתה לספיר בנפנופי פרידה. ספיר נופפה להן בתגובה ולאחר שנפטרה מחלקי החרבות השבורות פנתה בחזרה אל תלמידיה.

את השעתיים הבאות העבירה ספיר בצפייה באבירים המתאמנים. היא תיקנה אותם בעת הצורך ונתנה להם עצות שונות לשיפור הלחימה שלהם ועצות ללחימה בכלל. האבירים נראו מרוצים למדי מהמורה החדשה שלהם. היא לימדה אותם בשיטה שונה מהשיטה הנהוגה בדרך כלל. לפעמים היא אפילו תיקנה את מה שהמורה שלהם לימד אותם, כך שדרך הלחימה יותר תתאים להם.
כאשר תיקנה את המהלך שביצע אחד הלוחמים, הוא השיב לה במבוכה שכך למד. "אבל ככה מבצעים את המהלך הזה, לא?" שאל.
"בעיקרון כן," השיבה ספיר. "אבל זה לא בדיוק חוק כתוב, אתה יודע." הבחור נראה מבולבל מעט ולכן ספיר מיהרה להסביר את עצמה. "תראה, לחימה היא לא מדע מדויק. אתה לא אמור לשנן תבניות קרב ולצפות שכשתגיע לשדה הקרב הכל יתנהל בדיוק כמו בספר. קח לדוגמה מצב שבו תאבד את כלי הנשק שלך. במצב כזה תיאלץ לאלתר, ואלתורים זה לא משהו שכתוב בספר, נכון?" הבחור הנהן בעניין. "אחת ממעלותיו הגדולות ביותר של לוחם היא כושר אלתור טוב והיצירתיות שלו בשימוש בסביבה. כך אתה מוכן גם לבלתי צפוי, וכשהבלתי צפוי מגיע, אתה יודע שתוכל להסתדר. מה שאני מנסה לומר זה שעליך להקשיב למה שמלמדים אותך, אבל גם תמיד להיות מוכן להתגמש בעת הצורך. הצורה בה הנפת את החרב מגבילה את כושר התנועה שלך, ולכן עדיף שתשנה אותה קצת כדי שלא תישאר חשוף להתקפה בשעת קרב. מבין?"
הוא בהחלט הבין, וכששינה את תנועתו בהתאם להצעתה של ספיר, הרגיש מיד בשינוי. תנועתו זרמה בצורה טובה יותר ודרשה פחות מאמץ.
לבסוף נגמר השיעור. ספיר נאנחה בהקלה וביקשה מתלמידיה להחזיר את החרבות למקומן בשק העור. היא נפרדה מהם ופנתה להחזיר את חרבות העץ למקומן במחסן המיועד לציוד האימונים. לאחר שעשתה זאת היא נזכרה שלא אכלה בכלל ארוחת בוקר, ולכן מיהרה למטבח בתקווה שנשאר משהו מארוחת הבוקר.
למזלה הצליחה למצוא לחם וגבינה לבנה. היא הכינה לעצמה כריך, מילאה לעצמה כוס גדולה של מים קרים ויצאה לאכול בחוץ, על שפת בריכת הדגים שבגני הארמון מול חדר הכס. היא בהתה בדגים השוחים בעצלתיים במי הבריכה הצלולים, זורקת להם מדי פעם חתיכות מהלחם שלה. כשסיימה אותו, ביחד עם הדגים, לגמה מכוס המים שלה וכמעט נחנקה כשנזכרה ששוב שחכה משהו.
בעודה משתעלת ומנסה להסדיר את נשימתה תהתה איך שוב שחכה לבדוק איפה מוגן. היא החליטה שתלך לחפש אותו מיד לאחר שתיגמר המשמרת שלה מכניסה לחדר הכס, שאמורה הייתה להתחיל בעוד מספר דקות. היא תחפש קודם בחדרו, כדי לבדוק אם בכלל ישן שם לאחרונה. הייתה לה הרגשה שהיא לא תהיה מרוצה ממה שתגלה שם.
היא רוקנה את הכוס שלה בלגימה אחת אחרונה והביטה בצמד הדלתות הכבדות של חדר הכס. הפגישות של הזוג המלכותי עם התושבים החלו לפני כשעה והיא ידעה שג'יטי מצא מישהו שיחליף אותה בזמן שהיא מעבירה את שיעור הלחימה. היא תהתה מה עשתה המלכה אם מישהו עיצבן אותה בזמן שבו לא הייתה שם.
לפני שהספיקה לקום על רגליה כדי להחזיר את כלי האוכל למטבח, שמעה ספיר קריאה מוכרת.
"ספייייייייר!" זו הייתה המלכה, ללא כל ספק. ספיר נאנחה בחיוך וקמה על רגליה. בידה הימנית החזיקה את כלי האוכל שלה. ידה השמאלית נחה על ניצב חרבה. מעניין את מי תיאלץ להפחיד עם החרב הזו הפעם.

---

תורך, ג'י.

וואו. מעולה. מעולה. מעולה.
תיקון קטן אחד בשלושה מקומות ככה - שכחה, לא שחכה. קורה לי כל הזמן. ^^
ויאללה, תורי. :O

וואהההההההההההההההההה!
~מחיאות כפיים נלהבות~
הדרן! הדרן!

ספיר, רמת הערצה שלי כלפייך (וכלפי הדמות שלך *-*) זינקה עכשיו פי עשרה XD
זה פשוט... זה ממש ממש אדיר! ויחסית לקטעים שאנחנו כותבים באותו פרק זמן ואפילו יותר, את כותבת הרבה יותר מאיתנו, וכותבת טוב, אז אני לא רואה איך אפשר להתלונן XD
ממש ממש אהבתי, אבל היו כמה טעויות שג'י ידידנו פספס ולכן ארצה לתקן~

1) משהוא -> "משהו", לא? "משהו הציק לה"
2) מבואס -> משהו בי התכווץ כשראיתי שכתבת את זה, אני לא אשקר ^^" הדמויות תמיד מדברות במשלב בינוני עד גבוה, ופתאום שיופיע משהו כמו "מבואס" נשמע קצת צורם...
3) מהשנה -> משנה
4) "שכן עשרים זוגות עיניים כבר היו נעוצות בה" -> נעוצים. זוג אחד, לכן זה זכר
5) "עשרים זוגות עיניים מופתעות ומתרגשות." -> כנ"ל
6) שהגיע -> שהגיעה
לא הכל כתבתי באיזה משפט זה, אז תעשי חיפוש ותמצאי, לא העתקתי פשוט את הכל תוך כדי הקריאה XD

~WingsOfLightLegend~ כתב:וואהההההההההההההההההה!
~מחיאות כפיים נלהבות~
הדרן! הדרן!

ספיר, רמת הערצה שלי כלפייך (וכלפי הדמות שלך *-*) זינקה עכשיו פי עשרה XD
זה פשוט... זה ממש ממש אדיר! ויחסית לקטעים שאנחנו כותבים באותו פרק זמן ואפילו יותר, את כותבת הרבה יותר מאיתנו, וכותבת טוב, אז אני לא רואה איך אפשר להתלונן XD
ממש ממש אהבתי, אבל היו כמה טעויות שג'י ידידנו פספס ולכן ארצה לתקן~

1) משהוא -> "משהו", לא? "משהו הציק לה"
2) מבואס -> משהו בי התכווץ כשראיתי שכתבת את זה, אני לא אשקר ^^" הדמויות תמיד מדברות במשלב בינוני עד גבוה, ופתאום שיופיע משהו כמו "מבואס" נשמע קצת צורם...
3) מהשנה -> משנה
4) "שכן עשרים זוגות עיניים כבר היו נעוצות בה" -> נעוצים. זוג אחד, לכן זה זכר
5) "עשרים זוגות עיניים מופתעות ומתרגשות." -> כנ"ל
6) שהגיע -> שהגיעה
לא הכל כתבתי באיזה משפט זה, אז תעשי חיפוש ותמצאי, לא העתקתי פשוט את הכל תוך כדי הקריאה XD

לאו דווקא מסכים עם 5. זה בכיף יכול להיות עשרים זוגות של עיניים מופתעות ומתרגשות. ^^

TheGeeTee1 כתב:

~WingsOfLightLegend~ כתב:וואהההההההההההההההההה!
~מחיאות כפיים נלהבות~
הדרן! הדרן!

ספיר, רמת הערצה שלי כלפייך (וכלפי הדמות שלך *-*) זינקה עכשיו פי עשרה XD
זה פשוט... זה ממש ממש אדיר! ויחסית לקטעים שאנחנו כותבים באותו פרק זמן ואפילו יותר, את כותבת הרבה יותר מאיתנו, וכותבת טוב, אז אני לא רואה איך אפשר להתלונן XD
ממש ממש אהבתי, אבל היו כמה טעויות שג'י ידידנו פספס ולכן ארצה לתקן~

1) משהוא -> "משהו", לא? "משהו הציק לה"
2) מבואס -> משהו בי התכווץ כשראיתי שכתבת את זה, אני לא אשקר ^^" הדמויות תמיד מדברות במשלב בינוני עד גבוה, ופתאום שיופיע משהו כמו "מבואס" נשמע קצת צורם...
3) מהשנה -> משנה
4) "שכן עשרים זוגות עיניים כבר היו נעוצות בה" -> נעוצים. זוג אחד, לכן זה זכר
5) "עשרים זוגות עיניים מופתעות ומתרגשות." -> כנ"ל
6) שהגיע -> שהגיעה
לא הכל כתבתי באיזה משפט זה, אז תעשי חיפוש ותמצאי, לא העתקתי פשוט את הכל תוך כדי הקריאה XD

לאו דווקא מסכים עם 5. זה בכיף יכול להיות עשרים זוגות של עיניים מופתעות ומתרגשות. ^^

מקבלת