אינדקס
Latest images
חיפוש
הרשם
התחברליליום לייס - המסע להר הברקת
3 posters
WingsOfLightLegend
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-04, 07:14
אז... זה סיפור שכתבתי ממש מזמן. לפני משהו כמו שנתיים. לא זוכרת בדיוק מתי... אבל מעולם לא סיימתי אותו. כל ההערות, השרטוטים, הרעיונות, הכל כתוב לי עוד. אבל פשוט מתישהו הפסקתי לכתוב בגלל חוסר זמן (ככל הנראה הבגרות במתמטירה, בכיתה י' XD) ופשוט לא חזרתי לכתוב את זה. אבל עכשיו נזכרתי לפתע כמה זה היה נחמד, ואני רוצה לחזור אולי לכתוב את זה... אבל רציתי לדעת מה דעתכם. אז יש 5.5 פרקים כתובים ועוד הרבה רעיונות זרוקים. לצורך טעימה, הנה הפרק הראשון והפרולוג:
הערות? תהיות? השערות? רוצים שאפרסם את ההמשך?
אני אשמח מאוד אם תחוו את דעתכם ^^
ווינגס~
נ.ב: הפורום הורס קצת את המבנה של הכתיבה, שהיה עם רווחים כאלה בהתחלה כמו בספרים אמיתיים וזה XP אולי אני אפרסם מסמך דוקס או משהו, יהיה לכם קל יותר לראות
פרולוג
- Spoiler:
- היא הושיטה את ידה הקטנה אל האפלה, אוחזת בה בחוזקה ומאמצת אותה אל ליבה. בעיניה הדומעות להבות של אש שחורה לא נותר כל זכר לתמימות.
היא חלמה מגע של ידיים חמות, חלמה מילים טובות שלעולם לא תזכה לשמוע. היא התכרבלה באפלה הקרירה, מניחה לה לעטוף אותה, לנחם אותה. היא ידעה כי עליה לשמור על הלהבה שבתוכה בוערת, גם אם זה צורב את נשמתה; זהו השריד האחרון לאנושיות שנותר בה. גם אם הדמעות חונקות את גרונה, גם אם זעקתה הנצחית תישמע בפעם האחרונה – היא חייבת להחזיק מעמד, רק עוד קצת.
קרני אור דקיקות חדרו מבעד לסדקיה של דלת העץ הרעועה, זו שתמיד חצצה בין מקלטה הסודי לבין העולם הרוחץ באור. איש לא יוכל לחדור לכאן, לבקתה ישנה הנסתרת מעיניהם של אותם אנשים השבויים בשגרת חייהם. היא החליטה; מקומה כאן, באפלה. הקור הנעים והמלטף, העוצמה והכוח שמעניקה הבדידות, הידיעה שאין עוד איש שיכול לפגוע בך.
היא חייכה במרירות. יום אחד היא תצא מכאן, זה היה ברור לה. יום אחד היא תפרוץ את הדלת, ותצעד אל העולם לצידו של הירח המלא. וכשזה יקרה, כוכבי השמיים יהיו עדים: היא לא תישאר כפי שהייתה, העולם לא יישאר כפי שהיה, וטעמה של הנקמה יהיה מתוק מנשיקת הצללים.
פרק 1 – יוצאים למסע
- Spoiler:
- את אותה שעה ואת אותו המקום אנשים רבים היו יכולים להחשיב ככליל השלווה. ריקודן החינני של השיבולים לצלילי רוח האביב היה כמעט קסום באותו יום, והשמיים שנמתחו נצחיים מעל השדות הזהובים קושטו בתפרחות לבנות של עננים – טירות של לובן בתכלת הבוהקת. רק הרוח שרה את שירה.
ובכל זאת – מוחה של לִילִיוּם לֶייס היה טרוד במחשבות.
היא שכבה שם ובהתה במרחבי השמיים הנמתחים מקצה האחד לאחר – אין סופיים, נקיים מעצים ובתים שיקטעו את שלמותם. העננים חולפים מול עיניה, השיבולים מלטפות את עורה השזוף קמעה, והבזק קצר של סומק ורדרד ובלתי מרוסן מופיע בלחייה.
"זה מטופש," היא מלמלה לעצמה ונאנחה. לפתע היא הרגישה דבר-מה רוחש בכיס מכנסיה הרחבים. היא קמה לישיבה והוציאה את היצור הקטן והסגול מכיסה. היא חייכה אליו באהבה, מלטפת באצבעה את קשקשי ראשו הרכים.
"התעוררת, קטנצ'יק?" היא שאלה. היצור הקטן קשקש בזנבו הארוך והניע את כנפיו בחדווה. הוא השמיע צווחה דקה של אושר וחיכך את ראשו המקורנן בלחייה.
"זה מדגדג!" היא קראה והרחיקה אותו. "אתה לא יכול להצטרף אלי סתם ככה, טֶרִין, ואתה יודע את זה."
הדרקון הקטן הביט בה בעיני עגל תמימות וחסרות ישע. הוא התחכך בלחייה, קשקשיו הרכים והצעירים מלטפים את צלקת האיקס החרותה בלחייה.
"לא, טֶרִין, לא תצליח לעבוד עלי ככה. אני יודעת שאתה חמוד, אבל אימא שלך תכעס מאוד כשתגלה שהתחמקת משיעורי התעופה שלך. אתה רוצה להיות שם כשהיא כועסת?"
טרין התכווץ בפחד וטלטל את ראשו נמרצות. בפעם האחרונה שהדרקונית הגדולה גילתה שברח משיעורי התעופה שלו היא אסרה עליו לצאת מהאסם במשך שבוע. הוא השפיל את ראשו בבושה כשהבין את חומרת מעשיו.
"בוא, ניקח אותך לאימא שלך," אמרה ליליום והשיבה אותו לכיס מכנסיה. היא קמה ממקומה וניערה את זרעי החיטה והגבעולים הרצוצים שדבקו בבגדיה. היא חייכה בשעשוע כשהעבירה את ידה על כיס מכנסיה ושמעה את קריאת הצחוק הגבוהה והדרקונית שבקעה ממנו. היא החלה לפלס את דרכה בין גבעולי הזהב הגבוהים, שבה אל כפר ילדותה ממנו ניסתה לחמוק.
בעודה פוסעת אל שער הכפר, פזמה לעצמה ליליום מנגינה חביבה שלא הצליחה להיזכר בשמה. הזמר נקטע בשאלתו של שומר השער – אדם זועף וקטן קומה, גיבן במקצת לאחר שנים רבות של הרמת השער והחזרתו למקומו. השער הזה נותר שלם כבר ארבע שנים שלמות, אך אנשי הכפר המבוצר בחומה לא היו שאננים ותמיד פקחו עין צופה אל הסכנות האורבות מעבר לאבנים האפורות. רק את שומר השער, ששמו היה אדון גֶּייט, תמיד רדפה ההרגשה שהענקים האפלים ישובו אל הכפר.
"חוזרת מהשדות, ילדה? ראית משהו חשוד?" הוא שאל בעודו מרים את שער העץ העצום.
"לא, אדון גֶּייט, כבר ארבע שנים טובות," היא השיבה כהרגלה, נושאת אל מגדל השומר את פניה המחייכות.
"את יכולה לצחוק כמה שאת רוצה, אבל עוד תראי. מפלצות הביעותים הללו עוד ישובו לכפר, ואז כולכם תצטערו שלא הקשבתם לי!" למרות ששיערו הלבין כבר מזמן, נימת דיבורו של אדון גייט נותרה כשל ילדון קטן.
"אני בטוחה, אדון גייט, אך אל תשכח להזהיר אותנו כשזה ייקרה באמת."
"ואולי בעצם אני לא אזהיר! הא! אם אתם מפקפקים בדבריו של זקן כמוני, אין סיבה שיצורים שכמותכם ישרדו את האסון!"
"באמת, מר גייט... אני בטוחה שאם זה יקרה באמת, כולם יאמינו לך."
"כך חשב גם הילד שצעק 'מפלצת'."
"אם כך אתה חושב, מר גייט, הפסק לזעוק 'מפלצת' והמשך בעבודה שלך."
"למה שלא תעברי כבר את השער, ילדה חצופה שכמוך?" הוא זעק מטה ושב זועף לבקתתו שעל החומה, ממלמל לעצמו משהו על ילדות ומה שהן יודעות על העבודה שלו.
נרגזת מעט, ליליום עברה את השער ונכנסה אל הכפר, נשאבת במהרה אל המכלול הקסום והמוכר של החיים כאן. כל חושיה נדלקו בבת אחת, ליבה החסיר פעימה אחת ומיד נזכר לשוב לעבודתו.
קרנבל של צבעים חיים לכד את עיניה – שמלותיהן הססגוניות של גברות עשירות ומכשפות נטולות חוש אופנה, אינספור חלונות הראווה מנקרי העיניים של חנויות הכשף השונות, ומופע אורות מהפנט של מטחי קסם אקראיים הנורים מידי מכשפים חובבים או מתוך קופסאות קטנות ופינתיות שאיש לא מבחין בהן.
ניחוחות של שיקויים וספרים חדשים, קולות ההמון הגואש כאילו היה זה יום חג וזעקות של צחוק וזעף המתנגנות בהרמוניה.
ליליום נאנחה והתקדמה – היא אהבה את הכפר הזה בכל נפשה, ובכל זאת השתוקקה לחמוק ממנו. אך לא הייתה זו אשמתו של הכפר, ורק במידה מסוימת הייתה זו אשמתה שלה. אין את מי להאשים. כל שרצתה לחמוק ממנו היה -
"לילי! לילי!" ארבעה קולות גבוהים ונרגשים פצחו במקהלה. הילדים רצו אליה בפנים זורחות, כפי שרק פניהן של ילדים יכולות להיות. חלקם התנשפו, וחלקם החלו לדבר מיד. בליל המילים הנלהבות מנע מליליום להבין את תוכן דבריהם.
"חכו, חכו רגע," היא הרגיעה אותם. היא התכופפה מעט כדי שתוכל להסתכל בעיניהם ביתר קלות. הם חייכו כשפגשו את עיניה הכחולות, המחייכות אליהם בחיבה. "שלום לכם – בני משפחת סֶרצֵ'ר הקטנים. במה אני יכולה לעזור לכם? רגע! אחד-אחד, בבקשה. אֶרִי," היא פנתה אל הקטנה שביניהן, זו בעלת העיניים העגולות והחומות הנוצצות בביישנות. חיוכה של ארי התרחב משנבחרה להיות זו שתדבר ראשונה.
"רצינו להגיד לך שלום, לילי," היא אמרה בנימה כנה ואוהבת, קולה הילדותי בטוח וחזק. "כבר כמה ימים שלא ראינו אותך בחנות."
"את לא רוצה לראות אותנו יותר?" שאל רִין הקטן והנבוך. הוא היה גדול מארי בשנה אחת, אך היה קטן וצנום ממנה. הבעת פניו אמרה שבאמת האמין במילותיו, שנפשו הזכה והקטנה הייתה פצועה.
"לא!" מיהרה ליליום להרגיע את הקטנים. היא ליטפה את שיער ראשו הכהה בחיבה והביטה בעיניו. "זה ממש לא כך, קטן שלי, אני – "
"את לא רוצה לדבר עם טְרֶייס יותר? הוא בטח עצוב מאוד."
"אני חושבת שראיתי אותו בוכה אתמול..."
"טרייס לא בוכה, הוא כבר גדול מכדי לבכות."
"לא נכון! גם גדולים בוכים!"
"באמת?"
"באמת! ראיתי פעם את דודה טִילִי בוכה!"
"אבל זה היה רק בגלל שמישהו שבר את אוסף ארנבי הזכוכית שלה!"
"זה לא היה טרייס שעשה את זה?"
"לא, זה היה רוּדִי! טרייס היה עסוק עם העלמה היפה והבלונדינית. הם דיברו הרבה עד שהוא החליט שהוא רוצה להגיד לה משהו והם נעלמו וראיתי – "
"אוקיי, זה יספיק," עצרה ליליום את שטף דיבורה של האחות השנייה. בלחייה עלה סומק מרדני. היא שנאה את זה שטרייס היה מדבר כל הזמן עם בנות אחרות. לא שהיה אכפת לה, הוא בסך הכול היה חבר ילדות שלה. ובכל זאת...
"אז את תבואי לחנות?" עיניו הגדולות של רין נצצו בתקווה. ליליום הביטה בו בחשש. היא לא הייתה מסוגלת לומר לו שהיא פשוט לא יכולה לראות את אחיו הגדול יותר. הוא לא יבין ויפגע. אך אם תאמר לו שתבוא לחנות ולא תעשה זאת, ליבו פשוט יתנפץ לרסיסים. הוא חיבב אותה מאוד ואהב לשחק איתה ב"כשהענקים באים" וב"חתולים בארובה". היא נאנחה וחייכה אליו את החיוך הטהור ביותר שהצליחה להפיק.
"אני אבוא," היא אמרה. הוא קרן מאושר וחיבק אותה בחוזקה, ומיד נעלם עם אחיו בין עשרות מכשפים, רוכבי דרקונים, רוקחי שיקויים ועוברי אורח אחרים. היא הביטה בדמויות הקטנות והצוהלות נעלמות באופק וניסתה לסלק מדמיונה את התמונות היפות של שני ילדים חסרי דאגות הרצים יד ביד אל כל מקום שרגליהם הקטנות יוכלו לשאת אותם. כאילו היה זוג כנפיים קטנות ברגליהם וזוג נוסף בדמיונם. מציאות שבה לא קיים דבר מלבד צחוק, הרפתקאות והאדם השני. למה שום דבר לא יכול לשוב להיות כמו שהיה? למה כשמתבגרים הכול חייב להיות מסובך כל כך? הם בסך הכול עדיין ילדים, אבל בגלל שהם לא נראים כמו ילדים עליהם להתנהג אחרת. לא מספיק גדולים כדי להיחשב כמבוגרים, בוגרים מידי מכדי לשחק ולהשתעשע. והסומק הארור הזה, ופעימות הלב הנוראות האלה שמרעידות אותה בכל פעם שהיא מציירת את פניו בעיני רוחה. כמה שרצתה ברגעים אלה לשוב להיות אותה ילדונת תמימה שלא פחדה כשהביט בעיניה, החזיק בידה, או הביא לה זר פרחים לבנים לכבוד יום הולדתה.
ליליום נשאבה כל כך למחשבותיה שלא הבחינה בכך שהיא כבר בכניסה לביתה. היא עקפה את הבית ונכנס אל האסם הגדול ממנו בקעו קריאותיה הנוראות של הדרקונית הגדולה החשה בנוכחות בנה הקטן.
"קדימה, טרין, הגענו הביתה," ליליום פתחה לרווחה את כיס מכנסיה שבו שהה הדרקון הקטן. זה, מצידו, קיפץ בחדווה אל אימו, משמיע צווחת דרקונים דקיקה ומתוקה להפליא. הוא חיכך את קשקשי ראשו ברגלה האדירה, והשניים נראו מאושרים מהאיחוד.
"ולחשוב שעוד מעט הוא יהיה גדול כל כך שלא תוכלי להכניס אותו אפילו באוהל משלו."
ליליום הסתובבה לאחור ושמחה לראות את אחיה הגדול, גְּרֶיילִי. הוא הניף לאחור את שיערו הארוך שצבעו כצבע החיטה, ושלח אליה חיוך שובבני.
"כן," היא חייכה אליו והכניסה את ידיה לכיסי מכנסיה הריקים. "תגיד, אבא כבר הגיע?"
"אני חושב שכן, ונדמה לי שהוא חיפש אותך."
"באמת?"
"כן, הוא שאל לאן נעלמת, ואמרתי לו שאת כבר ילדה גדולה ואת יכולה להסתובב איפה שאת רוצה – שאת לא חייבת להיות סגורה כל הזמן בחווה הזו שמסריחה מגללי דרקונים."
"אם כבר מדברים על גלילי דרקונים, אני חושבת שיש לנו בעיה קטנה..." היא הוציאה באדישות את ידיה מכיסה וצחקה כשראתה אבן קטנה ואפורה. "ותחשוב שבקצב שהוא גדל, בעוד שבועיים זה יהיה מסריח פי שניים מזה."
השניים צחקו והתקדמו לכיוון הבית. במהרה הם שינו את נושא השיחה ועברו לשיחה קולחת חדשה.
"אתה בטח צוחק עליי!" היא קראה בהפתעה וטפחה על כתפו של אחיה. "שלוש עשרה חביות משקה אפרסקים? בפחות מיום אחד? הבחור הזה יצא מדעתו!"
"טוב, אני לא אשקר לך, הוא עשה הפסקה של כמה דקות בין חבית לחבית," חייך גריילי ופתח את דלת ביתם. "אבל עדיין, הוא בהחלט שבר את השיא שלו."
"ללא ספק! אבל ברצינו, גריי, לא אמרתם לו כמה זה מסוכן?"
"אל תתחילי לדבר כמו גברת ברנדי, בחייך! הוא בסך הכול השתעשע קצת."
"כן, אתה צודק, אבל – "
"לילי? את כאן?" קול שהזכיר סימפוניה של סופות רעמים נשמע מפתח הבית. ליליום, שהייתה במטבח, גלגלה את עיניה בחוסר חשק. היא ידעה מה עומד לבוא ונאנחה.
"באה, אבא," היא אמרה וגררה את רגליה אל דלת הכניסה. אביה עמד שם, מכסה כמעט את כל הדלת במבנה גופו הרחב וזקנו הכהה והעבות. הוא נשא בידו מספר שקים, בוודאי מזון לדרקונים.
"שלום, לילי, שמח שחזרת," הוא אמר ופרק את שקיו הכבדים. "שמעי, אני צריך שתעשי לי טובה קטנה," הוא התחיל במשפט שליליום כבר ידעה את סופו הטרגי. "תוכלי לקפוץ אל 'מרקחת השיקויים של ארי סרצ'ר'? אני חושב שרוזמרין חולה קצת, ולג'ינג'ר יש שוב התקף של כנפיים מרפרפות. את יודעת, מאז שמכרנו את בָּזִיל? בכל מקרה, אני צריך שתלכי לשם ותקני לי כמה דברים." הוא הוציא מכיסו דף מקומט ועליו רשימה קצרה בכתב יד מרושל. הוא עיין בו קצרות והגיש לה.
"פרפרי קריסטל?" היא שאלה בבלבול.
"כן, למשקה האפרסקים של בָּאף. אני מקווה שזה יגרום לו לא לרצות לשתות את זה בחיים. את יודעת, כי הוא אלרגי והכול."
"אבא, אני היא זו שאלרגית לפרפרי קריסטל, לא באף."
"באמת? טוב, בכל מקרה זה לא היה חשוב. נמצא כבר דרך להיפטר מההרגל של הילד הזה. את לכי ותקני את הדברים, טוב?"
"בטח," היא אמרה בחוסר חשק ויצאה מהבית.
היא יצאה מחוות הדרקונים השקטה אל כפר הכשפים, לחייה סמוקות בזעם. כבר ארבע שנים הם חיים כך, מאז הפעם האחרונה שה"נָייטְמֶרִים" הגיעו וניפצו את תמונת חייה היפה שכעת נראית כמו חלום עמום. כבר ארבע שנים שהוא לא זוכר את יום ההולדת שלה, ומתייחס אליה בדיוק כפי שהתייחס לשלושת אחיה האחרים. הוא לא זכר את התחביבים שלה, הגיל שלה, יום ההולדת שלה, או אפילו את העובדה שהיא בת. אבל את שמה הוא זכר בבירור, ותמיד ידע לשלוח אותה למשימות בלתי רצויות דווקא בזמנים שייחלה להיות לבד. 'הכול התבלגן מאז שאימא נעלמה,' היא חשבה תמיד. לפעמים היא תמהה אם הימצאותה של אימא תשנה את המצב שתמיד העדיף שתהיה בן נוסף שיעזור לו בעבודה בחוות הדרקונים.
היא הייתה כה שקועה במחשבות שהתנועה הפתאומית של כיס מכנסיה הקפיצה אותה. היא החמיצה פנים, ואז נזכרה בעיניו הגדולות והירוקות של הדרקון הקטן שחמק אל כיסה. היא צחקקה וכופפה את גופה כדי שפניה יגיעו אל ירכה.
"מעניין מה מתחבא שם בכיס," היא אמרה, מקצינה כל הברה לסקרנות מזויפת. הצחקוק הגרוני והגבוה לא איחר לבוא, והדרקון קפא במקומו כדי לעורר את חשדה.
"אולי זה נמר מנוקד?" היא המשיכה במשחקה. הצחקוק השובב נשמע שנית. "או איגואנה? ואולי זה..."
היא פתחה את הכיס הרחב שבירכה.
"טרין! מה אתה עושה כאן?" היא התאפקה שלא לצחוק ולשמור על הבעת פנים מופתעת.
הדרקון חייך בשביעות רצון.
"שוב? טרין, אימא שלך ממש תכעס." הדרקון שוב חיכך את קשקשי ראשו הרכים בלחייה. איך הוא הצליח לעשות את זה בכל פעם מחדש?
"בסדר," היא נכנעה. "אבל אל תעשה רעש. אני הולכת לחנות, ואסור שיגלו שיש איתי דרקון. הם יגרשו את שנינו!"
כפותיו של הדרקון זינקו לחתום את פיו והוא מיהר להתחפר בכיס.
"כל הכבוד, קטנצ'יק," היא אמרה וסגרה את הכיס, מתכופפת כדי ללחוש לדרקון: "ושלא תעז לצאת!"
היא יצאה אל הרחוב הראשי של הכפר, שבו, כמובן, היו מיטב חנויות הקסם שבכפר. הנודעת והחשובה שבהן הייתה "מרקחת השיקויים של ארי סרצ'ר". אמנם שמה הציג אותה כמרקחה, אך החנות הזו הייתה הרבה יותר מכך. היא הייתה מקום מפגש חברתי שמכשפים, רוכבי דרקונים ובעלי כשף נוספים הגיעו אליו. שילוב יוצא דופן בין פאב, חנות, ומרקחה. כולם יחד יצרו מוקד תרבותי מרכזי בחיי הכפר המכושף. למקרה שעלתה בכם התהייה, ארי סרצ'ר היא אותה ארי בה נתקלה ליליום קודם לכן. ביתם הצעירה ביותר של בני הזוג סרצ'ר, שירשו את ניהול החנות ממֶרִיל הזקנה, אימו של האב סרצ'ר, שירשה את החנות מהוריה. כעת החנות נוהלה על ידי הזוג סרצ'ר בסיוע של שמונת ילדיהם, ובעיקר בנם הבכור, טרייס סרצ'ר, שהיווה מושא הערצה של רבות מבנות הכפר. אולי היה זה בשל חיוכו הכובש, ואולי מפני שידע לומר את הדברים הנכונים שיגרמו לליבותיהן לרעוד בהתרגשות. בכל מקרה, הוא היה הסיבה העיקרית שליליום לא רצתה להניח את כף רגלה בחנות.
אך לא הייתה לה ברירה – היה עליה לעשות זאת. פעמוני הדלת הכסופים ניגנו במתיקות כשפתחה את הדלת. מיד נשמע הרחש של מגוון הלקוחות והמבקרים של החנות. חלקם ישבו בניחותא ולגמו משקאות מבעבעים בצבעים שונים (אחדים מהמשקאות שינו את צבעם כעבור זמן מה), ואחרים עמדו ליד הדלפק וחיכו לשירות. באחד השולחנות התיישבו בני משפחת סרצ'ר הצעירים ושיחקו ב"כשהענקים באים" – משחק לוח פופולארי מאוד בקרב ילדי הכפר. ברגע ששמעו את צלצולם הדק של הפעמונים זרחו עיניהם של הקטנים והם אצו אליה, ללא התחשבות באנשים הממלאים את החנות.
"לילי! לילי!" הם קראו וחיבקו את רגליה.
"הגעת!"
"כן! כן! הגעת!"
"אולי תשחקי איתנו?"
"לא, היא צריכה לשחק איתנו!"
"למה?!"
"כי אנחנו בנות! היא צריכה לשחק איתנו בבובות!"
"זה לא קשור! היא צריכה לשחק איתנו ב'כשהענקים באים'!"
"זה משחק משעמם."
"הבובות שלכן יותר משעממות! והן גם מכוערות!"
"באמת?!"
"באמת!"
"ילדים, ילדים," הפרידה ביניהם ליליום המבוהלת. "אני מצטערת, אבל לא אוכל לשחק אם אף אחד מכם."
"אבל לילי..." הארבעה שלחו אליה את הפרצופים המתוקים ביותר שיכלו להפיק. ליליום התמוגגה, אבל שיגרה אליהם חיוך מתוק ומתנצל.
"אבא שלי ביקש ממני לקנות כמה דברים," היא אמרה, ובמוחה עלתה תמונת ביתה האפוף ניחוחות גבריים ודרקוניים שהתמזגו ביניהם עד כדי חוסר הבחנה בין השניים, זעקות, מריבות, והמטלות האינסופיות שהעמיס עליה אביה. במחשבה שנייה: היא לא מיהרה לחזור לשם. "אני מבטיחה שכשאסיים את הקניות אשוב ואשחק איתכם."
"יש!" צעקו הארבעה.
"אנחנו נחכה לך כאן," אמרה ארי, והארבעה שבו למשחקם.
ליליום נאנחה ושבה בחוסר חשק למשימתה. היא הביטה שוב ברשימת הקניות ועיקמה חיוך. 'הנה זה בא.' היא נגשה אל הדלפק. לא רחוק ממנה היה טרייס, שפלרטט עם נערה שחורת שיער, שיכורה מקסמיו הטבעיים. ליליום הידקה את אחיזתה ברשימת הקניות והטיחה אותה על הדלפק.
"הלו, סרצ'ר? אפשר לקבל קצת שירות כאן?"
"ליליום," הוא הסב במהירות את מבטו מהנערה. עיניו התכווצו לרגע כשחייך באושר גלוי. "מה את עושה כאן? עבר זמן רב מאז שראיתי אותך."
ליליום הופתעה מעט מיחסו, ומיד נזכרה שהוא תמיד נחמד לבנות. "אבא הביא לי רשימה של דברים שאני צריכה לקנות. תביא לי אותם, ומוטב שתזדרז."
חיוכו של טרייס התעקם. "אממ... בטח," הוא אמר. הוא התבונן ברשימה לרגע וצחק. "פרפרי קריסטל?" הוא הרים גבה בבוז ברור. "הוא שכח את אלרגית?"
"כנראה," אמרה ליליום בטון חסר חיים.
חיוכו של טרייס נמחק. "טוב, אז אני אלך להביא לך את הכול חוץ מזה, נדמה לי שיש לנו את הכול, אם כי ייתכן שאין לנו את הסוג הספציפי של גרגרי דרקון כפי שהוא ביקש." הוא סימן לנערה מהדלפק שהוא יחזור לדבר איתה אחר כך, ועל פניה של זו נפרש חיוך מטופש. ליליום נחרה בבוז והמתינה בסבלנות שטרייס יחזור, ליבה המרדן פועם בעוצמה, מחכה לשובו.
כעבור כמה דקות חזר טרייס מהחדר החשוך אל הדלפק. הוא הציב את כל המצרכים שביקשה בשורה. "זה הכול, אני חושב. את צריכה עוד משהו?"
היא הביטה בו, ליבה נצבט קלות. בעיניו לא נותר כל זכר לילדותם המאושרת. היא הסמיקה מעט והביטה במצרכים שקנתה. "אני מניחה שזה הכול... תודה, סרצ'ר."
"אין בעיה, לֶייס," הוא אמר בחיבה זרה. הפגנת הידידות הזו הפחידה אותה, והיא מיהרה להתגונן ולהאט את פעימות ליבה העליז ללא כל סיבה.
"לייס? ממתי אתה קורה לי ככה?"
"מאז שאת קוראת לי 'סרצ'ר'. את מעדיפה לילי?"
הוא מעולם לא קרא לה לילי, לפחות לא מאז גיל שש. היא ארזה את המצרכים בדממה לתוך השקית והניחה בחבטה עזה את התשלום, ארבעה מטבעות בצבע צמרות הברושים, על הדלפק. "תודה רבה, טרייסי," היא אמרה, מרוצה מהעלבון המתוחכם שלה.
הוא כיווץ את מצחו. "טרייסי? זה חדש?"
"כן, מוצא-חן בעינייך?"
"אז ככה את רוצה? אין בעיה, לִילִיוֹ , שמחתי לשרת אותךָ."
ליבה של ליליום נחמץ. הוא ידע ששנאה שהתייחסו אליה כנער. היא אמנם לא התאפרה כשאר הבנות ולבשה בגדי חווה, או לכל היותר את מלבושיהם הישנים של אחיה, והיא גם נטתה להתנהגות גברית מידי פעם בפעם עקב שהיה מרובה בחברת אחיה, אבל היא ללא ספק לא הייתה נער. היא באמת נפגעה כשהמילים האלה נבעו מפיו שלו, דווקא שלו, וניסתה להסתיר את הדמעות שעמדו לפרוץ מעיניה הכחולות. אך מובן שטרייס הכיר אותה היטב, ומיד הבין מה עשה.
"אני באמת מצטער, ליליום, אני – "
"אל תטרח, סרצ'ר, תחזור לחברה החדשה שלך לפני שהיא תיעלם."
"היי, מותר לי לדבר עם עוד אנשים. אני עובד כאן, את יודעת, היא לקוחה שלי."
"אה-הא. שמתי לב עד כמה אתה מקפיד להתייחס לכל לקוחותיך באותו אופן. מדוע שלא תבהה בעיניים של אדון דֶרוֹלְס ותגיד לו כמה יפה הוא נראה היום?"
טרייס קמץ את אגרופו. "אני יכול לעשות מה שאני רוצה, בסדר? אני לא שייך לך, ומעולם לא הייתי. אנחנו אפילו כבר לא ידידים, אז תשמרי את כל ההערות המעצבנות שלך לעצמך ו – "
דבריו נקטעו כשסימפוניית הצרחות הנוראה ביותר שידע הכפר החלה. האדמה רעדה, הקירות החלו להתפורר באיטיות.
"ה'נייטמרים' חזרו!!" נשמעו הצרחות מבחוץ.
"ג'ייד! ג'ייד! איפה את? התינוקת שלי!" זעקה אישה אחת, לחייה האדומות שטופות בנהר דמעות של היסטריה.
"רֶל, איפה אתה?!"
"סוזי!"
וכך נשמעו הקריאות עד שקולו של אדון סרצ'ר זעק. "כולם להירגע! יש לנו מקלט מתחת לחנות, אז תיכנסו אחד-אחד ולא יקרה לכם כלום."
"אבל מה יקרה למשפחה שלי?!"
"ולאוגר שלי!"
"אני לא יכול להבטיח לכם דבר, אני רק יכול להגיד לכם שחייכם שלכם יינצלו אם תיכנסו פנימה," זעקותיו ניסו להתגבר על הרעידות שהתגברו. בום, בום, צעדיהם של הענקים הנוראים נשמעו כשהם עשו את דרכם אל הכפר.
"אמרתי לכם שהם יגיעו, קוסמים ארורים וכפויי טובה! אמרתי לכם! אמרתי לכם!" קרא קולו של מר גייט שהתרוצץ ברחוב להוכיח לכל את צדקתו.
רק אז ליליום קלטה מה קורה כאן: ה'נייטמרים' שבים. אותם 'נייטמרים' שלאחר ביקורם האחרון אימה נעלמה, לנצח. הא רעדה באימה, אחיזתה בשקית המוצרים החומה הייתה כל כך חזקה שכמעט ושברה את תכולתה, אילולא הייתה קסומה ולא יכולה להישבר. משהו קטן החל לרעוד בכיס מכנסיה, מיילל בחוסר אונים.
טרייס הבחין במצבה של ליליום ורחמיו נכמרו כלפיה. הוא שכח באיזו מציאות היא חיה בארבע השנים האחרונות, שהתחילו באותו יום טרגי. אותו יום שבו הקשר בין שניהם החל להיפרם. הוא שלח יד חמה ובוטחת לכסות את ידה הרועדת של ליליום. הוא שכח לחלוטין מאותה נערה שדיבר איתה קודם, שבכלל לא זכר את שמה. "בואי, ניקח אותך למקום מוגן. אני מבטיח לך שלא ייקרה לך כלום."
היא נעצה בו עיניים כחולות, דומעות, מפוחדות. היה די במבט הזה כדי שיבין שזה כלל לא היה מה שרצתה. "אני חייבת ללכת לחווה," היא אמרה. "אני חייבת להציל אותם..."
היא עמדה להסתלק, אבל ידו של טרייס אחזה בידה בחוזקה. "אני לא אתן לך לצאת לשם, ליליום, את שומעת?! אני לא אתן לך להרוג את עצמך."
ליליום סטרה לידו ברוגז והרחיקה את היד שלקח קודם לכן. "אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, בסדר?" היא חזרה על מילותיו בעיניים רושפות, דומעות. "אנחנו אפילו כבר לא ידידים."
היא הסתלקה בין המון האנשים שמילאו את החנות, המון שמספרו גדל בהרבה משהבינו אנשי העיר שבחנות נמצא מקלט שיכול להציל את חייהם. לליליום לא היה אכפת. היא הוציאה את טרין הרועד מכיסה ונשקה למצחו.
"אל תדאג, קטנצ'יק, זה יהיה בסדר. אתה תכף תהיה עם אימא שלך, ותראה שהיא בסדר." ליבה התכווץ בחוזקה. כעת היא לא פעלה מתוך מחשבה, אלא רק בדרך שליבה הוביל אותה. היא לא ראתה דבר מבעד מסך הדמעות, אך היא המשיכה ללכת. צלצול פעמוני דלת הכניסה נטמע בצעדיהם של ה'נייטמרים'. היא צעדה בזריזות מחוץ לחנות, חוצה את הרחוב, אך בדיוק אז נחת עליה צילם הכבד של ה'נייטמרים'. עיניה הדומעות נפערו; כעת היא ראתה בבירור. ה'נייטמרים' שלחו מטחי קסם אפל לכל עבר, משליטים כאוס והרס בכל יושבי הכפר. רבים מתושבי הכפר המשיכו לרוץ, לחפש מקום מבטחים, אבל רק ליליום רצתה להיות בטוחה שדבר רע לא ייקרה למשפחתה. היא לא תניח לזה לקרות שוב. אך מה באשר אליה?
באותו זמן טרייס היה עסוק בלהוביל אנשים לתוך המקלט יחד עם הוריו ואחיו.
"אבא, אין לנו עוד מקום כאן למטה!" נשמע קולה של אחותו מהמטבח. מר סרצ'ר קילל בליבו.
"צריך למצוא מקום לכל האנשים האלה. זה מסוכן מידי אפילו אם הם יישארו כאן, כל הבניינים כאן יתמוטטו בתוך שניות ספורות."
"יקירי, יש מקום לעוד 70 אנשים, בערך, בחדר האכסון של הרוּמִיקָה האפורה!" רומיקה אפורה היה נוזל בעל סגולות הגנה מופלאות. חדר גדול של רומיקה אפורה יבטיח את שלמותם של השוהים בו.
"רעיון נהדר, יקירה!" אמר מר סרצ'ר לאשתו. הם החלו להוביל את כולם אל החדר.
'הם יצילו את כולם,' חשב טרייס. 'כולם, מלבד ליליום. אבל, בעצם... זו הייתה ההחלטה שלה לעשות את זה, לא? אני לא יכול לעצור אותה. נכון? לא... לא, זה לא נכון! אני לא יכול לתת לה לצאת לשם לבדה!'
"אבא, אימא, אני יוצא!" הוא הכריז.
"אבל, טרייס יקירי – "
"אני חייב לעשות את זה, אימא. ליליום יצאה לשם לבדה. אני לא יכול להניח לה – " הוא לא הצליח לומר את מה שעלול לקרות לה כשהבין שקיים סיכוי גדול מאוד שזה יתרחש. הוא רץ במהירות בין האנשים, פותח את דלת החנות בזריזות ומתבונן לכל הצדדים. ה'נייטמרים' היו ממש שם, ענקים שחורים שראשם ניצב בחזם, בעלי עיניים אדומות כדם ועור שחור כפחם ובעל מרקם דומה לו מאוד. בכל צעד איטי וכבד שצעדו הושלכו עשרות קסמי הרס לכל עבר. הוא ראה רק אחד מהם, היה די ב'נייטמר' אחד כדי לכסות לרגע את השמש. לפי קולות הצעדים, היו שם שלושה מהם. הוא חיפש כמטורף אחר דמותה של ליליום, אך עיניו לא ראו אותה ואוזניו לא שמעו אותה. האם היא הצליחה להינצל ולהגיע לחווה? התקווה הזו האיצה את פעימות ליבו לעוד כמה רגעים אחדים, אך אז הוא ראה את גופה שרוע על הרצפה, במרחק של מטרים ספורים ממנו, מאחורי שיירת ה'נייטמרים'. הוא שעט אליה, מתנשף, עיניו החומות פעורות. הוא לא האמין.
"לא... לא... לא... זה..." הוא רצה להושיט אליה את ידו, להסית את השיער החום שכיסה את לחיה המצולקת באיקס, אך נרתע. פניו החווירו וברכיו צנחו ארצה. "זה לא יכול להיות," הוא אמר לבסוף. הוא הסית את שיערה ונגע בפניה, הפנים המנומשות שתמיד ליוו אותו. משהו היה חסר לו בפניה... חיוכה, ועיניה הכחולות המחייכות גם הן. היא נראתה כה חיוורת ואומללה. הוא ידע: היא לא הצליחה להגשים את הדבר האחרון שרצתה לעשות. היא לא הצילה את האנשים שיקרים לה. וגם הוא לא.
ה'נייטמרים' התרחקו ממנו ומהחנות, ממשיכים ברחוב הראשי של הכפר, משליטים את ההרס שלהם. אבל לא היה אכפת לו. כל מה שהיה בעולמו עכשיו היו הפנים הקרות האלה. הוא התמלא ברגש נורא של חרטה ועצב, והרים את ראשה קלות.
"ליליום," הוא קרא בשמה. "לילי," הוא ניסה שנית, וידע שהיא לא תענה. כעת החלו הדמעות להציף את פניו, אך הוא ניגב אותן נמרצות. "לילי!" הוא צעק. "לילי! תתעוררי כבר, ילדה טיפשונת שכמותך, תתעוררי!"
אך קריאותיו לא עזרו. הוא המשיך להתייפח ולא שם לה שה'נייטמרים' כבר סיימו לזרוע הרס בכפר, או מה שנשאר ממנו לפחות. הוא הביט בה עוד כמה רגעים, ואז חש דבר מה מושך בחולצתו. זה היה הדרקון הצעיר מהחווה שלה – טרין. הוא הרים את הדרקון בשתי ידיו וקרב אותו אל פניו.
"אני מצטער, קטנצ'יק. היא בטח תחסר גם לך, נכון?" הוא שאל, ולא ציפה לתשובה. הוא מעולם לא ניהל שיחה ממשית עם דרקון, אם כי דיבר איתם מעט בימי ילדותם בהם היה עם ליליום בחווה.
"תחסר לי?" הוא נחר בבוז. "אפילו אתה יודע את זה, לא? אני הייתי אידיוט. אידיוט מוחלט. אתה חושב שניסיתי להבין אותה בארבע השנים האחרונות? שניסיתי לדבר איתה? אני לא יודע למה חיכיתי, פשוט חשבתי ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה... אבל טעיתי. רק עכשיו... רק עכשיו... שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה." הוא הביט בעיניו ושקע בעצב העמוק שהיה בהן, בתכלת האין סופית.
הדרקון השמיע קול מתחנן, ובפניו נראה כאילו הוא מנסה לספר לו משהו.
"מצטער, טרין, אני לא מבין," הוא אמר בעצב. "יש משהו שאתה רוצה לומר לי?"
טרין הנהן, אך הבין שלא יצליח להסביר זאת לטרייס. הוא הביט בעצב בפניה החתומות של ליליום.
"מצטער בשבילך, קטנצ'יק," אמר טרייס.
נראה כי אנשים החלו לצאת מבתיהם, ובעיקר מהחנות. כולם הביטו קרועי עיניים בנזק שנגרם.
"הבית שלי!"
"החנות שלי!"
הם זעקו בייאוש, אך ידעו שיוכלו לתקן זאת. הזרים שביניהם הביטו בו ברחמים, אמרו לו מילות ניחומים.
'לילי איננה,' היה כל מה שחשב. 'איננה.' ואז הוא שמע את הבכי המר ביותר ששמע מאודו.
"הילדה שלי נעלמה, אני אומרת לכם, נעלמה!" קראה אישה מוצפת בדמעות. טרייס זיהה את אותה אישה שבכתה אז, בחנות. כעת הוא הבין: ה'נייטמרים' לקחו גם את ביתה.
נראה שמלבד המקרה של ליליום, הילדה שנעלמה, ואישה קשישה אחת שהפכה לספל תה, לא ארע דבר משמעותי שאנשי הכפר לא יכלו להתמודד איתו. אנשי כבר החלו לנקות את בתיהם, לוודא שכל יקיריהם בסדר ולחבק בהקלה את כל אלו שניצלו. לטרייס לא היה אכפת מכל זה. משפחתו הייתה עוד עסוקה בפינוי האנשים אל בתיהם: מבחינתו הוא היה לבדו כעת. לבדו.
מה עליו לעשות?
"הסתערות ה'נייטמרים' הטובה ביותר בהיסטוריית הכפר, יש לומר. טוב, הכול נאמר באופן יחסי, כמובן, אך באופן כללי אני שמח שלא קרה דבר חמור יותר."
"קל לך לדבר, טרח זקן. ה'נייטמרים' הארורים האלה רוצצו לחלוטין את חנות הכובעים שלי, כולל הדירה שלי שנמצאת מעליה. העסק שלי הרוס! ייקחו חודשים עד שאשיב אותו למצבו הקודם!"
"ובכל זאת, אני עדיין חושב שזה לא מה שהיה לפני ארבע או שש שנים. אתה זוכר את היום ההוא ששליש מאוכלוסיות הכפר הפכו לאווזים? הם נשארו עם המשפחות שלהם עד שהיצר החייתי שבהם השתלט עליהם והם עפו דרומה בחורף!"
"והייתה גם השנה שבה שלוש מנשות הכפר איבדו את קולן, ארבעה גברים איבדו את זיכרונם, ואישה אחת נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה!"
"הו! זו הייתה שנה קשה, אין כל ספק. טרגי, טרגי ביותר."
"אתה יודע? יש שמספרים שג'ק המטורף הצליח להשיב לאחד מהם את הזיכרון."
"כן, שמעתי את הסיפור הזה. אבל שמעתי גם שאותו אדם ברח מהכפר, עזב את אשתו וילדיו למשך שנה וחצי, ורק כשחזר החל להיזכר בחלק מהדברים שקרו. באמת, קוֹרָיי, אילו שטויות. מי המטורף שישמע לעצתו של הזקן השתוי ההוא?"
"תשמע, אני עצמי לא הייתי עושה זאת, אבל זה מה שאומרים. היי, תראה! הנער ההוא ששם, זה לא ההוא מהמרקחה?"
"כן, זה הוא. מה הוא מחזיק שם?"
"אוי, לא! בחור מסכן. הוא כנראה מיודד עם הנערה ההיא... שמעתי שהיא בין אלו שנפגעו מה'נייטמרים'. אתה יודע, הייתה את גברת גִ'ינְקְס שהפכה לספל תה מעוטר בפרחים, הייתה הילדה הקטנה שנעלמה, ו... היא."
"בחור מסכן. כמה זמן הוא כבר שם?"
"נראה לי שמאז שזה קרה. אני מרחם עליו... מה אתה חושב שהוא יעשה?"
"בטח יתגבר על זה, כמו שכולם עושים."
טרייס שהאזין בריכוז לשניים המשוחחים, חייך לעצמו בבוז קודר. להתגבר? בלתי אפשרי. מוכרחה להיות דרך אחרת. מה שקרה לליליום קרה רק באשמתו. ובמקרה כזה... קיימת רק אפשרות אחת לכפר על מעשיו.
"ג'ק המטורף," הוא מלמל. הוא שמע פעם את השם הזה. הכול אמרו על ג'ק המטורף שמלבד היותו הקוסם-מרפא הטוב ביותר בכפר המכשפים, כול מי שיראה אותו יבין מיד שלא לחינם זכה לכינוי הזה. איש להצליח לתאר אותו בדיוק, אך אוסף התיאורים שלו יצרו בעיני רוחו של טרייס תמונה של אדם מזדקן, מהיר מחשבה, פיקח, ובעיקר בלתי צפוי. אם כל מה שאמרו עליו נכון, ייתכן שאצלו נמצא הפיתרון. אולי לא אבדה תקווה? אולי היא רק מעולפת, או ישנה בשינה עמוקה ומכושפת? הוא יעשה את כל מה שדרוש. יש לו את כל הכישופים שקיימים, אם זה מה שיידרש. הוא מוכן להקריב מדמו, אם זה מה שיתבקש לעשות. אפילו... אפילו את זמן חייו שלו.
הוא נשא את גופה הקר של ליליום בזוג ידיו החסונות והשחומות מהשמש הקופחת כאן ברוב ימות השנה. טרין טיפס אל כתפו, מושך בשיערו בעקשנות.
"מה אתה רוצה?" נעץ בו טרייס מבט מאיים. הדרקון הקטן השתתק מיד, מכווץ מפחד. טרייס הביט בו עוד שניות ספורות והמשיך בדרכו אל צריף האשליות – מקום מושבו של ג'ק המטורף, מתעלם מהמבטים הנעוצים בו.
כעבור זמן-מה, שנראה כמו רגעים ספורים של גרירת רגליו תוך בהייה ריקנית בדרכו המתחלפת, הגיע טרייס אל מקום משכנו של ג'ק המטורף. הצריף נראה יותר כמו מאהל מאולתר: שתי פיסות עץ לא גדולות במיוחד כקירות ומעליהן בד בצבע סגול מבהיק, ככל הנראה קטיפה, מעוטר בדוגמא חוזרת של ירחים קטנים וכוכבים. כדלת נפרשו שני בדים עבים כשטיחים, בעלי צבע ומרקם שונה, וביניהם רווח קטן. ליד הצריף היה תלוי שלט עץ נטוי במקצת ועליו כתוב באותיות כחולות וגדולות: "צריף האשליות של ג'ק – היכנס, אם נפשך חשקה בחיים מקוללים". הכיתוב המעוגל והעקום לא הפחיד את טרייס. למען האמת, הוא גיחך. הוא ידע היטב מה הוא מבקש לעצמו, וידע שחייו יוותרו מקוללים לעד אם לא יכנס עכשיו. מה כבר יכול להשתנות? הוא הסיט בידו האחת את הבדים שיצרו את דלת הכניסה, בידו השנייה הוא אימץ את ליליום קרוב אל ליבו. בעשותו זאת, הוא שמע רעש של רהיט עץ נופל.
"מי זה שם שנכנס? תגיד, אתה לא יודע לקרוא שלטים? וקוראים לי 'מטורף'..."
אם לשפוט לפי קולו, ג'ק המטורף נשמע מנוזל לחלוטין. אך כשקרני השמש חדרו לצריף עם כניסתו של טרייס, הוא ראה את האיש הזקן הבריא ביותר שראה מעודו. ג'ק התנדנד על שרפרף עץ קטן, וברגע שטרייס נכנס נפל ממנו. השולחן שעליו נתמך ג'ק המטורף בהתנדנדו היה שולחן כתיבה שמרוב פריטים אקראיים לא היה ניתן לזהותו. ערימות של מנסרות, נוצות צבעוניות, קופסאות קטנות של שיקויים ובשמים, דפים ורודים שקופלו בקפידה לצורות של בעלי חיים מיניאטוריים, נורת שולחן בעלת כן מסולסל, פיסות בדים, פירות אכולים למחצה, עטים, צלחות, ובוודאי עוד דברים רבים שהסתתרו מתחת לכל הערימות האלה. מצידו הנגדי של השולחן עמדו שני כיסאות ריקים, ככל הנראה מחכים ללקוחות האמיצים, או המטורפים, הבודדים שרצו בשירותיו של אדון זקן ומזוקן זה.
"עלם צעיר," פתח האיש קטן-הקומה בדברים לאחר שהשיב את כיסאו למקומו, והוא ישב בו, אוחז ברגלו האחת השלובה על רגלו האחרת. "שב בבקשה."
טרייס ישב, מניח את ליליום בכיסא לידו, לא מסיר את מבטו העצוב והמיוסר מפניה החתומות.
"שמע, נערי, בדרך כלל לא נהוג להביא מתנות כששוכרים את שירותי, בעיקר לא נערות, אבל אם אתה מתעקש על כך אוכל לקחת אותה. האמת שחסרות לי קצת שיערות לבובת הסוס בגודל טבעי שעליה עמל בימים אלו ממש, ו – "
"אני רוצה שתציל אותה," קולו הנמוך וההחלטי של טרייס קטע את קולו המנוזל והמשתלהב של הזקן.
ג'ק המטורף פער בהפתעה את עיניו הגדולות ממילא, ופרצופו הקטן והמקומט נמלא בלבול. "בסדר, אם זה מה שאתה רוצה," הוא נחר בבוז כמתקשה להבין את בחירתו המוזרה. הוא החליף את רגליו במהירות והשעין את מרפקיו על השולחן. עליהן השעין את סנטרו העטור זקן אפור ומסולסל בקצו. הוא מצמץ בעיניו בילדותיות וחייך בסקרנות והתלהבות. "ספר, ספר לי, נער. במה אוכל לעזור לך להציל את הנערה הזו?"
"כפי שאתה בוודאי יודע, ה'נייטמרים' תקפו את הכפר היום."
"הממ... העניין מוכר לי," אמר ג'ק המטורף, משתעמם במהרה מהסיפור שטרם התחיל ומתחיל לשחק בקרבות בין חיות הנייר שלו.
טרייס השתדל להתעלם מכך. "היא נפגעה באחת מהתקפות הקסמים שלהם. שמעתי שנפגעי 'נייטמרים' פנו אליך בעבר ועזרת להם."
"אהא," אישר ג'ק בשעמום, הקואלה הקטנה שלו מקפצת על ראשו של הג'ירף ומכניעה אותו. הקואלה האיום הלך אל הפילון כדי להציע לו להילחם.
"אני חושב שהיא מתה," פסק טרייס בתקווה למשוך את תשומת ליבו. משהבין שלא הצליח לעשות זאת, תפס בידיו המפעילות את חיות הנייר והביט עמוק בעיניו החומות והמטורפות. "הנערה הזו חשובה לי מאוד, ג'ק. לא אכפת לי מה אאלץ לעשות, אפילו על חיי אוותר בשמחה. רק אמור לי שאוכל להציל אותה. אמור לי שהאהבה היחידה שאהבתי מעולם לא מתה." הוא התאפק לא לצעוק את דבריו, אך טון דיבורו גבר. הוא כמעט שבר את ידיו של ג'ק מרוב זעם, וזה מיד השליך את חיות הנייר שלו והביט בו בחמלה.
"אני אראה מה אוכל לעשות, נערי. רק אמור לי – מה שמך?"
"טרייס."
"כן, טוב, זה לא ממש מעניין אותי. בוא נראה מה עם החברה שלך."
הוא קם מכיסאו, מתרומם מעל ערימת חפציו ומקרב את פניו אל פניה החיוורות של ליליום. הוא הוציא מכיס חלוק הקוסמים שלו עצם שדמה לזכוכית מגדלת, אך במקום זכוכית בלטה ממנו עין כחולה וגדולה. "הממ..." אמר ג'ק בסקרנות. הוא צנח מכיסאו, מדדה אל צידו הנגדי של השולחן ומסובב את כיסאה של ליליום כך שפנתה אליו. הוא בחן אותה עוד זמן מה, ואז שפשף את סנטרו, שוקל מה לעשות. רגע לאחר מכן סטר נמרצות על פניה של ליליום.
"שלום! הלו! מישהו בבית?" הוא צעק לאוזנה, אך דבר לא עזר. "כפי שחשבתי, היצור האומלל הזה מת לחלוטין."
ליבו של טרייס צנח באחת, נשימתו פסקה.
"אבל," הדגיש ג'ק, "אני בטוח למדי בכך שיש נוכחת חייה נוספת שנמצאת כאן. אם אני לא טועה, ממש... כאן!" הוא הוציא את טרין המבוהל מכיס מכנסיה של ליליום. "אה-הא, אה-הא, כפי שחשבתי. יש לך מזל, בחור."
טרייס לא הבין למה ג'ק התכוון. הוא נעץ בו מבט מבולבל, ליבו כבד ומיוסר.
"ייתכן מאוד, ילדי – ובדרך כלל אני לא טועה בדברים האלה – שהנערה שלך והדרקון הקטן הזה התחלפו בגופם."
מבטו ההמום של טרייס נדד בין הדרקון הסגול הקטן אל פניה הנוגות בחיוורונם של ליליום. הוא השהה את מבטו זמן מה על הדרקון, מנסה להביט עמוק בעיניו של היצור ולמצוא את הנפש המוכרת. עיניו של הדרקון התרחבו, וליבו הקטן פעם בחוזקה.
"זה מה שניסת לומר לי כל הזמן הזה, נכון, ליליום?" חייך טרייס בהקלה, דמעות מאיימות לפרוץ מעיניו. הוא לקח את הדרקון הקטן מידיו של ג'ק וקירב אותו אל פניו כדי שיוכל לדבר אליו. אליה. אל ליליום. "אני מצטער," הוא אמר, עדיין מחייך בעצבות. ספק עם הצטער על התנהגותו, וידוי אהבתו, מותו של טרין, או המקרה הנורא שקרה לה. "כל כך מצטער."
"ואוו!" ידו של ג'ק חסמה את המרווח שבינו לבין ליליום הנמצאת בגופו של טרין. "יהיה לשניכם מספיק זמן לרומנטיקה מאוחר יותר, בסדר?"
שני המבטים הופנו אליו, לחיו האנושיות של טרייס העלו מעט סומק. "על מה אתה מדבר? אני והיא? רומנטיקה? בלי להעליב, ליליום, אבל יש נערות הרבה יותר שוות ממך בכפר הזה. כלומר, אנחנו חברי ילדות, את יודעת. לא באמת התכוונתי למה שאמרתי קודם, לגבי האהבה היחידה שאהבתי והכול, זה היה רק כדי שהוא יקשיב לי. אני – "
"מה שתגיד, ילד, זה לא כאילו שאכפת לי!" צרח ג'ק המטורף אל תוך אוזנו, וטרייס השתתק. "פיו! הוא שתק! בכל מקרה, בחור, רציתי להגיד שזה לא סוף הכישוף. לפי מה שאני משער, ה'נייטמרים' שלחו כשף של חילוף הנשמות, ככל הנראה הילדה החזיקה את הדרקון באותו רגע. הדרקון לא הספיק להתרגל לנוע בגופו החדש, וכבר צנח ונמחץ על ידי ה'נייטמרים'. בלה-בלה, בו-הו, סיפור קורע לב, אתה מגיע אליי ומבקש עזרה. אמרת שאתה מוכן לעזור לחברה שלך בכל מחיר, ואני מתאר לעצמי שאתה לא מוכל לתת לה להישאר בגוף של דרקון לנצח, נכון? היא עוד תגדל ככה, אתה יודע, ולאט-לאט תפתח אינסטינקטים של דרקון, דרך חשיבה דרקונית, ולחזור מזה יהיה קשה מאוד. יש לך כמה אפשרויות: הראשונה – לנסות את חביתת הדלעת במסעדת 'התופין השיכור', אפשרות שאני לא ממליץ עליה כלל. השנייה: לוותר על הכול, למסור את הדרקון לאיזו חוות דרקונים נחמדה שתטפל בו, ולא לראות את החברה שלך יותר לעולם. האפשרות השלישית היא ללכת אל הר הברקת."
"מה נמצא בהר הברקת?"
"הנוף שם מקסים, בעיקר באביב. הייתי שם פעם עם רִינוֹ, החבר הדמיוני שלי. עשינו כיף חיים. אבל חוץ מזה, יש שם אנרגיית כישוף חזקה מאוד, כמעט פלאית. כל מי ששלחתי לשם חזר כשהבעיה שלו נפתרה. אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה פשוט קורה ככה. נס ממש! המסע לא קצר, אבל תצטרך לעבור אותו כמה שיותר מהר. האם אתה מודע לקצב שדרקונים גדלים בו?"
"בהחלט."
"אם כך, אתה מבין את כוונתי. לא עובר חודש ואתה כבר יכול להסיע עליהם את כל המשפחה שלך. הבחירה שלך, בחור, אבל תזכור: בחביתת הדלעת ההיא יש המון קלוריות."
טרייס החליט שהוא צריך לשבת לכמה רגעים ולהחליט. המשפט האחד, הקודר, ממשיך לעלות שוב בשוב בראשו: "מה כבר נותר לי להפסיד?". מנגד למשפט זה עלו שאלות חדשות. מה יהיה עם המשפחה שלו? מה ייקרה אם לא יספיקו להגיע בזמן וליליום תהפוך לדרקון בוגר שלא מודע לקיומו? הוא הביט בדרקון הקטן שנעץ בו מבט מפציר. גופה הקר והחיוור של ליליום שכב על הכיסא, מכווץ את ליבו.
"מה נעשה בגופה האנושי?"
"זו לא בעיה, ברגע שתגיע להר הברקת הם יתחלפו במקומותיהם. כל מה שצריך לעשות זה לשמור את הגוף האנושי בתוך אחת מצנצנות הקסם שלי. איפה שמתי אותן?" הוא העיף דברים מהערימה ולבסוף שלף משם צנצנת ריקה שעליה כתוב 'ריבת קולורבי של אימא'. הוא ניקה אותה מעט. "מושלם."
ניצני חרטה החלו לעלות בליבו של טרייס. "אני לא יודע, אני..."
"יהיה בסדר, בחור, היא תחכה לך בדיוק אותו דבר. פשוט תצא למסע הזה, תראה קצת עולם, תגיע להר, ותחזור יחד עם הבחורה שלך. כל כך קשה?"
טרייס לא ידע מה לומר. הוא שתק זמן מה, ולבסוף הרים את מבטו הנחוש. "אני אעשה את זה."
"נהדר!" צחק ג'ק המטורף בחדווה. הוא הוציא את הצנצנת ובהינף יד כיווץ את גופה של ליליום לגודל של פיית סתיו והניח אותה בתוך הצנצנת, עטופה באבקת כישוף סגולה. "טוב, שתהיה דרך צלחה נערי, ואל תשכח להביא מזכרות!"
הערות? תהיות? השערות? רוצים שאפרסם את ההמשך?
אני אשמח מאוד אם תחוו את דעתכם ^^
ווינגס~
נ.ב: הפורום הורס קצת את המבנה של הכתיבה, שהיה עם רווחים כאלה בהתחלה כמו בספרים אמיתיים וזה XP אולי אני אפרסם מסמך דוקס או משהו, יהיה לכם קל יותר לראות
TheSapphireDragon-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-05, 19:45
קודם כל, משפט הסיכום של הפרולוג שלך אדיר. פשוט יכולתי להרגיש את הזעם והעוצמה שבתוכו פועמים בי מבפנים.
שאלה: בפרולוג זו איליום שתקועה בגוף של טרין? או אולי אמא של איליום? או מישהי אחרת בכלל...?
הפרק הראשון ממש מעניין.
התחלתי לקרוא ואמרתי לעצמי כל הזמן שאני צריכה ללכת לעשות שיעורים, להתכונן למתכונת במתמטיק, לעשות את העבודה שלי בביוחקר... אז אני אקרא רק קצת.
אבל פשוט הערכתי את הקצת הזה עוד ועוד... ועוד...
יצרת עולם חדש ומעניין, ואני ממש רואה אותו בבירור, כך שמבחינתי הוא קיים. אני סקרנית להכיר עוד ממנו.
כמובן, אני לא טיפוס של סיפורי אהבה מסוג זה או אחר, אבל כל עוד זה לא הז'אנר של הספר, וכל עוד הרומן הזה לא משתלט על הסיפור ומטביע את העלילה, אני בעד. זה הרי תמיד חמוד לקרוא על דבר כזה. ^_^
אני כבר מחכה לפרק הבא!
שאלה: בפרולוג זו איליום שתקועה בגוף של טרין? או אולי אמא של איליום? או מישהי אחרת בכלל...?
הפרק הראשון ממש מעניין.
התחלתי לקרוא ואמרתי לעצמי כל הזמן שאני צריכה ללכת לעשות שיעורים, להתכונן למתכונת במתמטיק, לעשות את העבודה שלי בביוחקר... אז אני אקרא רק קצת.
אבל פשוט הערכתי את הקצת הזה עוד ועוד... ועוד...
יצרת עולם חדש ומעניין, ואני ממש רואה אותו בבירור, כך שמבחינתי הוא קיים. אני סקרנית להכיר עוד ממנו.
כמובן, אני לא טיפוס של סיפורי אהבה מסוג זה או אחר, אבל כל עוד זה לא הז'אנר של הספר, וכל עוד הרומן הזה לא משתלט על הסיפור ומטביע את העלילה, אני בעד. זה הרי תמיד חמוד לקרוא על דבר כזה. ^_^
אני כבר מחכה לפרק הבא!
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-06, 17:45
TheSapphireDragon כתב:קודם כל, משפט הסיכום של הפרולוג שלך אדיר. פשוט יכולתי להרגיש את הזעם והעוצמה שבתוכו פועמים בי מבפנים.
שאלה: בפרולוג זו איליום שתקועה בגוף של טרין? או אולי אמא של איליום? או מישהי אחרת בכלל...?
הפרק הראשון ממש מעניין.
התחלתי לקרוא ואמרתי לעצמי כל הזמן שאני צריכה ללכת לעשות שיעורים, להתכונן למתכונת במתמטיק, לעשות את העבודה שלי בביוחקר... אז אני אקרא רק קצת.
אבל פשוט הערכתי את הקצת הזה עוד ועוד... ועוד...
יצרת עולם חדש ומעניין, ואני ממש רואה אותו בבירור, כך שמבחינתי הוא קיים. אני סקרנית להכיר עוד ממנו.
כמובן, אני לא טיפוס של סיפורי אהבה מסוג זה או אחר, אבל כל עוד זה לא הז'אנר של הספר, וכל עוד הרומן הזה לא משתלט על הסיפור ומטביע את העלילה, אני בעד. זה הרי תמיד חמוד לקרוא על דבר כזה. ^_^
אני כבר מחכה לפרק הבא!
ספיררר~
הפרולוג נכתב בשלבים מאוחרים יותר של הסיפור, האמת, והוא שייך לאחד מקווי העלילה (יש כמה!) של הסיפור הזה ^^ אולי את טועה, אולי את צודקת, אני שומרת לעצמי את הזכות שלא לגלות
אני יכולה להרגיע אותך - זה לא סיפור שהרומנטיקה היא המרכז שלו. בתור שוחרת רומנטיקה אני יכולה להגיד שזה כן יהיה, אבל זה יהיה די סמוי ומעודן ולא משהו שאת צריכה לחשוש ממנו ^^
הביקורת שלך ממש חשובה לי, דרקון ספיר מוכשר ודגול! אני ממש שמחה שאת חושבת ככה ^_^
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-06, 19:12
ובכן, כנראה עליי להישאר במתח... *מוזיקת מתח*~WingsOfLightLegend~ כתב:TheSapphireDragon כתב:קודם כל, משפט הסיכום של הפרולוג שלך אדיר. פשוט יכולתי להרגיש את הזעם והעוצמה שבתוכו פועמים בי מבפנים.
שאלה: בפרולוג זו איליום שתקועה בגוף של טרין? או אולי אמא של איליום? או מישהי אחרת בכלל...?
הפרק הראשון ממש מעניין.
התחלתי לקרוא ואמרתי לעצמי כל הזמן שאני צריכה ללכת לעשות שיעורים, להתכונן למתכונת במתמטיק, לעשות את העבודה שלי בביוחקר... אז אני אקרא רק קצת.
אבל פשוט הערכתי את הקצת הזה עוד ועוד... ועוד...
יצרת עולם חדש ומעניין, ואני ממש רואה אותו בבירור, כך שמבחינתי הוא קיים. אני סקרנית להכיר עוד ממנו.
כמובן, אני לא טיפוס של סיפורי אהבה מסוג זה או אחר, אבל כל עוד זה לא הז'אנר של הספר, וכל עוד הרומן הזה לא משתלט על הסיפור ומטביע את העלילה, אני בעד. זה הרי תמיד חמוד לקרוא על דבר כזה. ^_^
אני כבר מחכה לפרק הבא!
ספיררר~
הפרולוג נכתב בשלבים מאוחרים יותר של הסיפור, האמת, והוא שייך לאחד מקווי העלילה (יש כמה!) של הסיפור הזה ^^ אולי את טועה, אולי את צודקת, אני שומרת לעצמי את הזכות שלא לגלות
אני יכולה להרגיע אותך - זה לא סיפור שהרומנטיקה היא המרכז שלו. בתור שוחרת רומנטיקה אני יכולה להגיד שזה כן יהיה, אבל זה יהיה די סמוי ומעודן ולא משהו שאת צריכה לחשוש ממנו ^^
הביקורת שלך ממש חשובה לי, דרקון ספיר מוכשר ודגול! אני ממש שמחה שאת חושבת ככה ^_^
טוב, אני סומכת עלייך שאני לא אסבול מדביקות יתר. (קראת פעם דמדומים?)
האמת שאין לי בעיה לשלב רומנטיקה, אבל אני מפחדת לצאת קיטשית ודביקה... ><"
(למרות שאיך זה יכול לקרות אם אני לא סובלת את זה?)
אני שמחה שדעתי חשובה לך עד כדי כך... זה די מביך... >/////<
כלומר, את כותבת לא פחות טוב ממני, אז למה אני עד כדי כך גדולה?..
איך הולך המעבר דירה? OwO
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-09, 16:42
אני חובבת דמדומים (מאוד) לשעבר, שהודות לקריסטין סטיוארט הפכה לשונאת דמדומים XD
ואל דאגה, אני מתרחקת מקיטש כמו מאש. אני ממש משתדלת לגבי זה ^^
והמעבר... מתקדם XD הנה, יש אינטרנט~
ואל דאגה, אני מתרחקת מקיטש כמו מאש. אני ממש משתדלת לגבי זה ^^
והמעבר... מתקדם XD הנה, יש אינטרנט~
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-09, 17:06
תתחדשי~~WingsOfLightLegend~ כתב:אני חובבת דמדומים (מאוד) לשעבר, שהודות לקריסטין סטיוארט הפכה לשונאת דמדומים XD
ואל דאגה, אני מתרחקת מקיטש כמו מאש. אני ממש משתדלת לגבי זה ^^
והמעבר... מתקדם XD הנה, יש אינטרנט~
(על האינטרנט. ^_^
אז, מתי חנוכת הבית? OwO )
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-09, 17:14
TheSapphireDragon כתב:תתחדשי~~WingsOfLightLegend~ כתב:אני חובבת דמדומים (מאוד) לשעבר, שהודות לקריסטין סטיוארט הפכה לשונאת דמדומים XD
ואל דאגה, אני מתרחקת מקיטש כמו מאש. אני ממש משתדלת לגבי זה ^^
והמעבר... מתקדם XD הנה, יש אינטרנט~
(על האינטרנט. ^_^
אז, מתי חנוכת הבית? OwO )
בעיקרון עשינו משהו מצומצם, קצת קוסקוס ושמנו חלק מהמזוזות (כי אנחנו גרים במרתף בינתיים) אבל כשיסיימו את העבודות לחלוטין (עוד כמה שבועות) תהיה גם חנוכת בית רשמית ^^
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-09, 19:39
לנו עדיין לא הייתה חנוכת בית רשמית... לא סיימנו לשפץ...~WingsOfLightLegend~ כתב:TheSapphireDragon כתב:תתחדשי~~WingsOfLightLegend~ כתב:אני חובבת דמדומים (מאוד) לשעבר, שהודות לקריסטין סטיוארט הפכה לשונאת דמדומים XD
ואל דאגה, אני מתרחקת מקיטש כמו מאש. אני ממש משתדלת לגבי זה ^^
והמעבר... מתקדם XD הנה, יש אינטרנט~
(על האינטרנט. ^_^
אז, מתי חנוכת הבית? OwO )
בעיקרון עשינו משהו מצומצם, קצת קוסקוס ושמנו חלק מהמזוזות (כי אנחנו גרים במרתף בינתיים) אבל כשיסיימו את העבודות לחלוטין (עוד כמה שבועות) תהיה גם חנוכת בית רשמית ^^
זה סיפור די עצוב... TT^TT
לא משנה. ^^"
בכל מקרה, שיעבור מהר~ ^w^
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-18, 11:57
כפי שהובטח, פרק נוסף. אני די אוהבת את הפרק הזה ^^ תהנו~
(ושוב, הסדר לא נשמר במו במסמך שלי... עמכם הסליחה. פשוט אין לי כוח לעשות דוקס לכל פרק בנפרד XD)
(ושוב, הסדר לא נשמר במו במסמך שלי... עמכם הסליחה. פשוט אין לי כוח לעשות דוקס לכל פרק בנפרד XD)
פרק 2 – נִירלָנדִיס, עיר הנוודים
- Spoiler:
- טרייס ניצב מול משכנו של ג'ק המטורף, פניו מופנות אל השמש המאדימה במערב. בידו הוא אחז את שקית המצרכים החומה של ליליום המלאה במוצרי כשף שעשויים להיות שימושיים במהלך מסעם. בכתפו התחפרו טופרי ידיה העדינים של ליליום, שמצאה זאת כדרך היחידה להיאחז בכתפו מבלי ליפול. רגליו של טרייס עקצצו, ליבו פעם בהתרגשות, חש היטב שמשהו גדול ונפלא מצפה להם מעבר לחומות הכפר. הוא צעד שני צעדים לכיוון הרחוב הראשי של הכפר, שכן צריף האשליות העדיף להיות במקום נידח ומרוחק מכל דבר שכולל בתוכו את חייהם של הכפריים המטופשים והשפויים, אך מיד נעצר. בין אלף המחשבות שריצדו בראשו התפשטה אחת, תפחה עד שתפסה את מקומן של כל האחרות, ולבסוף הכתה בו כברק. באותו רגע הוא הבין: אין לו שמץ של מושג היכן נמצא הר הברקת. מעטות היו הפעמים בהן יצא מהכפר, וגם בהן היה זה למרחק של לא יותר משלושה ימים. היכן היה הר הברקת? האם היה זה במרחק של שבוע מהכפר? אולי חודש? אולי שנה? ייתכן שהמקום כלל לא קיים, וכל זה היה המצאה של ג'ק המטורלל ההוא.
מבולבל מעט, הסתובב טרייס ונכנס שב אל צריף האשליות. לא עברה דקה מאז יצא משם קודם לכן, כך שג'ק יבין, בוודאי.
"היי, ג'ק, חזרתי. רציתי להגיד ששכחת – "
צרחת בהלה דקיקה של תבייש אף זמרת סופרן מקצועית בקעה מגרונו של ג'ק המטורף. עיניו הבולטות, שעטו משקפיים עבות ומגושמות, כמעט יצאו מחוריהן מרוב בהלה. הוא עמד על רגל אחת, קפוא במקומו. בידו האחת הוא אחז מחבת חלודה שבתחתיתה שני חורים גדולים, ובשנייה בובת סמרטוטים שעיניה עיני כפתורים ושיערה תלתלים בלונדיניים שופעים ורכים. באורח פלא נמשכה הצרחה הצורמת של ג'ק למשך כעשר שניות רצופות, מהדהדת בעוצמה.
לשמע הצרחה הזו אחזה ליליום בחוזקה בשיער העורב של טרייס, עוצמת את עיניה ולא מרפה. טרייס עצמו נבהל מגובה הצרחה, ומיהר להתנצל.
"אני מצטער אם הבהלנו אותך, ג'ק, אבל כל מה שרצינו היה – "
"החוצה!" קרא ג'ק והשליך את הבובה ואת המחבת, מעשה שלאחריו נשמע הרעש המתכתי והצורם של פגיעת המחבת ברצפה.
"מה?" הופתע טרייס. "אבל רק רצינו – "
"החוצה! מיד!" צעק ג'ק, מתקדם אל טרייס ודוחף אותו במרץ אל מחוץ לצריף האשליות. "אתה חושב שאני לא יודע מה אתם רוצים לעשות, הא? אני כבר מכיר את הטריקים שלכם, ואני לא אתן לכן ליישם את התוכנית שלכם, אני אומר לך!"
"מה?! ג'ק, זה אני, טרייס! לפני כמה שניות הייתי כאן כי – "
"בלה-בלה-בלה!" כיסה ג'ק את אוזניו. "אני לא שומע! לא שומע! הו, רוחות קדמוניות של מיונז ושבלולים, הרחיקו את דברי השטנה של חייזר הנזלת הזה ממני!"
"נו, באמת, ג'ק, היה רציני! אנחנו צריכים את המפה להר הברקת, לא אמרת לנו – " טרייס הספיק להתכופף בזמן: את דבריו קטע ריחופו של שרפרף עץ כהה היישר לכיוונו. הוא נראה מבועת. "הרגע, ג'ק, מה עובר עליך?! אנחנו צריכים מפה להר הברקת, אחרת לא – " עציץ התרסק במרחק של סנטימטרים ספורים מראשו. הוא יצא במהירות מפתחו של צריף האשליות, נס כל עוד נפשו בו אל האזור הבטוח שמעבר לשלט המברך לשלום את כל הבאים אל משכנו של הקוסם המטורף, מתנשם.
"מה נכנס בו?!" הוא קרא, צונח על האדמה הקרה בייאוש. הבעה מרוגזת ועגמומית השתלטה עליו. "לעזאזל. עכשיו לעולם לא אוכל להגיע להר הברקת!" הוא בעט ברוגז באבן הקרובה, שולח אותה אל חומת העיר. יד קטנה ומקושקשת נגעה בפניו הסמוקות מרוגז, והוא הביט בפניה המעודדות של ליליום.
"אבל את יודעת שזה נכון," הוא אמר. "אין לנו שום ברירה אחרת. אנחנו יכולים לנסות ללכת לאן שהרגליים שלנו ייקחו אותנו, ונגיע לאן שנגיע. אבל אני לא בטוח שבכך נשיג את המטרה שלנו, ואפילו גרוע מכך. במקרה הטוב נלך לאיבוד ביער עם זאבים ומכשפות סתיו ונשרוד ככה כמה שבועות עד שנגווע ברעב."
ליליום צחקה.
"למה את צוחקת?" הוא התרגז, אבל לא הצליח לכבוש את החיוך שנמתח בפיו. צחוק קצר ומיואש חמק מפיו, והוא נכנע לו. "אבל זה נכון, ליליום. את לא ביקרת מעולם במקום רחוק יותר משדות החיטה העתיקים, ואני – "טרייס עצר לרגע קט, שוקל את מילותיו. ניצוץ של הבנה נדלק בעיניו: בעיני רוחו הוא ראה את דרכם, סלולה באור, ובסופה נישא לו הר הברקת. "נִירלָנדִיס!" הוא קרא. "זהו זה!"
ליליום הביטה בו בבלבול.
"נו, את יודעת על מה אני מדבר! נירלנדיס! זו עיר הנוודים והפסענים המפורסמת ביותר בעולם כולו! הייתי שם עם אבי כשהייתי קטן, במסגרת העסקים של החנות. הו, אני זוכר כמה הוקסמתי ממנה אז! בחיי, נירלנדיס! איך לא ראיתי את זה קודם?! נירלנדיס – העיר שכל הדרכים מובילות אליה! כמובן! אני זוכר שהייתה שם חנות מפות אחת שאומרים שבעליה הכיר ברגליו כל פיסת אדמה בעולם, וכל צעד שלו מתועד במפות שהוא מכין. יש שם גם חנויות עם ציוד למסעות, אכסניות, וכמובן – אינספור פסענים! אני בטוח שביניהם נמצא אחד שיוכל לומר לנו את מיקומו של הר הברקת. נירלנדיס, ליליום! זה הפיתרון המושלם!" עיניו נצצו באושר כשדיבר, והוא הניף את ליליום באוויר כאילו הייתה בובת משחק. ליליום חייכה באישור, כנפיה מפזזות בהתרגשות.
טרייס נאנח אנחת רווחה, מביט אל השמיים הנצבעים בלהבות השקיעה.
"אם כיוון שער הכפר הוא כיוון המערב, כיוון השמש השוקעת, הרי שהכיוון ההפוך חייב להיות מזרח. אם זכרוני אינו מטעה אותי, שם נמצא את הדרך המהירה ביותר לנירלנדיס. מוטב שלא נצא משער הכפר ונעקוף את החומה; היתקלות באנשים, הסברים מלווים בדמעות פרידה ושכנוע להישאר – כל זה נשמע לי מיותר לחלוטין. אך בכל זאת נצטרך למצוא מקום להעביר בו את הלילה לפני שנתחיל במסע," טרייס פשפש במוחו בניסיון למצוא את הפיתרון ההולם ביותר לבעייתם, אך הייתה זו דווקא ליליום שמצאה את התשובה. היא ניסתה להסביר לו את דבריה בדרקונית פשוטה ובתנועות ידיים מבארות, אך מבטו נראה מבולבל.
"סירה? אני לא חושב שזה יעזור לנו, ליליום, אין כאן ים."
ליליום הכתה המצחה בייאוש. היא ניסתה לנופף בכנפיה ולרחף, אך לא הצליחה להרים את גופה הקטן יותר מסנטימטרים בודדים מעל הקרקע לפני שנפלה. היא ניסתה להגיע אל פתחה של שקית המצרכים החומה.
"זה משהו שנמצא כאן?" שאל טרייס, ופתח את השקית. "חוטי חלומות, אבקת היביסקוס כחול, מזון דרקונים... אה! אבקת היביסקוס כחול, כמובן!"
ליליום זקפה את ראשה בגאווה.
"זה יעבוד... מעט אבקה על הידיים תספיק כדי שניצמד לחומה ונטפס עליה בקלות. נוכל לצאת מהחומה, ואז לקחת מעט חיטה מהשדה שמקיף את הכפר וליצור מצע עליו נישן. זה באמת יכול לעבוד! כל הכבוד, ליליום!"
טרייס התקרב אל חומת האבן כשליליום על כתפו ואז התכופף כדי לפתוח את צנצנת הזכוכית המהודרת. הוא כיסה את ידיו בשכבה דקיקה של אבקה כחולה, רוויה בניחוח המתוק ומשכר החושים של פרחי ההיביסקוס הכחול.
"יהיה עלייך להחזיק בחוזקה את שקית מוצרי הכשף," הבהיר לליליום, והחל לטפס בחומה. הוא הצמיד את ידיו אל האבנים החומות. היה די בכך כדי להדק אותן אליהן, פעילותה של האבקה לא הייתה שונה בהרבה מפעילותו של מגנט. הוא פסע בידיו על החומה ממש כאילו היו רגליו, ואלו האמיתיות נותרות באוויר ממש כפי שהיו כשעמד על הקרקע, ישרות לחלוטין. במהרה הוא הגיע אל קצה החומה. הוא טיפס על האבנים והביט אל הנוף שמעבר לחומות: מצד אחד האדמה הייתה יבשה למדי, אפרורית, ומהצד השני נפרש מרבד זהוב של חיטה בשלה, ומעבר לה נזדקפו עצים כהים וגבוהים, חלקם כרותי ראש או שצמרותיהם השבורות מתנדנדות בעגמומיות מעל גזעם הכרות. שביל צעדי ענקים הוטבע בחיטה, מסמל אל מסלול של ה'נייטמרים' אל הכפר. אך לא למערב פניהם היו מועדות, אלה למזרח, אל האדמה שבה היו גבעות ספורות, עצים בודדים ושבילי עפר רבים.
טרייס שינס מותניו וירד מן החומה, ידיו החזקות פוסעות בזהירות אך במרץ כדי להקל על ליליום, שכמעט ואפסו כוחותיה מן המאמץ לאחוז את השקית הכבדה מבלי להרפות. לבסוף הם הגיעו אל הקרקע, מביטים סביב.
טרייס חייך, עדיין מתקשה להאמין שהם יוצאים למסע המטורף הזה. "קדימה," הוא אמר. "נתחיל בהכנת מצע החיטה."
את הלילה הן העבירו תחת עץ זקן שעמד לא רחוק מהם, כזה שיוכל להגן עליהם מפני טללי הלילה. הם הכינו להם מצע חיטה רך להפליא, אותו כיסו בגלימתו השחורה של טרייס. כשירדה החשכה הם צנחו על יצירתם, תשושים לחלוטין. הדבר הזכיר לליליום את הימים שבהם נהגה להתגנב לאסם ולישון עם הדרקונים, שאותם אהבה בכל ליבה כי רק איתם מצאה את עצמה בשיא אנושיותה. אך הלילה היה קר מכפי ששניהם יכלו לצפות, על כן התכרבלו השניים בגלימה של טרייס וישנו על מצע החיטה כפי שהוא. בדרך זו הם ישנו בשלווה, שינה מתוקה ונטולת חלומות.
טרייס התעורר משנתו הערבה לצליליו של היום המתחדש. קרניה המסמאות של השמש הזורחת הסתננו מבין ריסיו, ציוץ הציפורים הטורדני מטריד את מנוחתו. הוא קם אט-אט והביט סביב בעיניים עצומות למחצה.
'מה אני עושה כאן?' הוא שאל את עצמו לרגע. 'ומדוע אני ישן עם הדרקון של ליליום?' ואז הוא נזכר בכל מאורעות יום האתמול ופקח את עיניו לחלוטין. הוא הביט בבלבול בדרקונית הישנה לידו, גדולה במקצת מכפי שזכר שהייתה אמש. הבעתה השלווה העלתה חיוך בפניו, והוא הרגיש כמעט אכזר שעליו להעיר אותה משנתה. אבל אחרי הכול גם שנתו שלו הופרעה, ומסעם חייב להימשך.
טרייס משך את גלימתו השחורה מבין טפריה של ליליום, אך זו נאבקה להתכרבל בה, ממלמלת קריאת מחאה עמומה בדרכה הדרקונית. טרייס משך שוב בגלימה, והפעם הכניע אותה. ליליום חיפשה את השמיכה, אך לבסוף נכנעה לציפורים, לשמש המרגיזה, ולצינת הבוקר הרעידה את קשקשיה. היא פיהקה, ידיה הקטנות נמתחות, והביטה בטרייס.
"בוקר טוב," חייך טרייס, משועשע. "ישנת טוב?"
ליליום נעצה בו מבט מרוגז שרמז לו ששנתה הייתה נפלאה עד שהפריעהּ.
"מצטער, אבל אין לנו ברירה. היום נתחיל את הדרך שלנו אל נירלנדיס."
הוא לקח את שקית המצרכים והתכונן לצאת למסע, אך אז שמע קול עמום שלא הצליח לזהות בתחילה. ליליום טפחה על בטנה המורעבת. כהד לאותו קול עמום, גם בטנו של טרייס החלה להביעה את רצונותיה. טרייס נזכר שלא אכלו מצוהרי יום האתמול. הוא חיטט בשק המצרכים ועיקם את אפו.
"חבל מאוד, יש כאן רק מזון דרקונים," הוא אמר והציג אותו בפניה. "את רוצה?"
ליליום התלבטה לשניות ספורות ואז סירבה בנימוס. טרייס חייך, ומלמל משהו שליליום לא הצליחה לשמוע. רגעים ספורים של שתיקה מעיקה ונצחית עברו בניהם, ובסופם קם טרייס והביט אל שביל העפר הנמשך רחוק ככל שעיניו יכלו לראות.
"נמשיך מכאן," הוא הכריז. "נקווה שדבר-מה אכיל יצוץ בדרכנו. אם לא, יש כאן שפע של מזון דרקונים שיספיק לשנינו לזמן רב." הוא הסתובב לאחור וחייך אליה. "זה לא יכול להיות גרוע כל כך, נכון?"
דרכם המשעממת המוקפת בנופים אחידים ואפרוריים נמשכה כל אותו הבוקר. בכל רגע שעבר התחממה השמש, קופחת על ראשיהם, ושבילי העפר התעקלו בעליות ובמורדות של גבעות קטנות, כשמשני צידי השביל רודף אותם אותו נוף משעמם שרק לעיתים רחוקות נראו בו עצים לנחמה. מידי פעם ראו בעליי חיים המשוטטים באזור, ככל הנראה סטו מדרכם ביער הסבוך והמרוחק – בין אם עשו זאת בשגגה או מתוך סקרנות. השמיים היו כחולים כתמיד, נקיים מעננים. לצמד הנוודים המתחילים היה נדמה שלא ישרדו את המסע הארוך תחת אותם שמי תכלת נצחיים אם לא יימצאו מים להרוות את גרונם הצורב ופיהם היבש או מזון להשביע את תאבונם הבריא של בני כפר-כשף מפונקים. טרייס החל לקטר על כך שליליום כבדה מידי בשבילו ועל בטנו המקרקרת. לבטח ליליום הייתה עושה כמוהו, אילו היה ביכולתה לדבר ואילולא כאב ראשה מקיטוריו של טרייס.
ייתכן שהשמיים שמעו את קריאת הייאוש האילמת שזעקו באותו רגע, משום שכאשר הגיעה השמש אל הנקודה הגבוהה ביותר בשמיים ארע דבר משונה. טרייס הבחין בפיסת בד שנחה לה בשפת השביל, יתומה ומגובבת. הסקרנות אחזה בו כיד המתהדקת סביב ליבו ולא מרפה. הוא התכופף כדי לראות מה צפנה אותה ערימת בד, ליבו הולם בהתרגשות תחת יד הסקרנות ששלחה זרועות לכסות את עיניו. חיוך גדול וטהור נפרש בפניו היפים של טרייס כשגילה שהמתנה ששלחו להם השמיים הופיעה בדמות תיק נוודים עמוס כל טוב שבדרכי מזל מסתוריות אבד לנווד שלא ישוב לקחתו לעולם. בעיניו החומות ברקה ההתרגשות שהשוותה להן את המראה של שתי אבני חן. הוא עצם את עיניו לרגע ונשם עמוקות, ולאחר מכן שלח את ידו אל התיק ובזה אחר זה פרק את העצמים שמלאו אותו.
בראש התיק ניצבו, גאים ומסנוורים ביופיים, שלל דברי מאכל. כשמנה אותם טרייס בזהירות הוא גילה ארבעה תפוחים – שלושה מהם אדומים ואחד ירוק, שני ככרות לחם בינוניים ונתח של גבינה צהובה. אם לשפוט לפי איכות המזון, התרמיל ננטש בנקודה זו לפני לא יותר מיומיים; והמזון, המיועד למסעות ארוכים, נותר נהדר כביום היווצרו. הייתה שם גם מימייה קטנה, מלאה עד גדותיה במים צלולים. טרייס קיווה בליבו שיהיה די בכך עד שיגיעו לנירלנדיס. מלבד מזון היה בתיק חפץ מוזר ושחור. למרבה הפתעתו של טרייס, המכשיר הפיץ אור בהיר כשלחץ עליו. הייתה שם גם גלימת מסעות חומה, שהייתה גדולה במקצת ממידותיו של טרייס אך מחממת ונעימה ללא כל ספק. לבסוף, בתחתית התרמיל הגדול, מצא טרייס שלל חבלים, מקלות ובדים – ככל הנראה ציוד לבניית אוהלים. טרייס הביט על השלל שבידיהם ולא הצליח למנוע מעצמו לתהות מה עלה בגורלו של האדם שזנח את התרמיל הזה.
הוא הסתובב להביט בליליום, אך מצא שעמדה ממש לרגליו, סוקרת בהתלהבות את תוכנו של התיק שהוצג על גלימתו של טרייס הפרושה על הקרקע. הם הביטו זה בזו בחדוות ניצחון והתיישבו על האדמה החמה כדי לפצוח בסעודה.
"נחגוג," אמר טרייס בעודו מניף אל השמיים את המימייה ולוגם ממנה לרוויה כאילו היו המים הללו סם החיים שירפא אותו מכל מכאוביו. הוא ניגב את פיו בשרוולו והעביר את המימייה לליליום בעודו בוצע את הלחם ואוכל גם מעט מהגבינה. מובן שהזין גם את ליליום במזון הדרקונים המשובח של "מרקחת השיקויים של ארי סרצ'ר". המזון היה ערב חיכם של השניים, שאך בקושי הצליחו לעצור את עצמם מלאכול את כל מלאי המזון שברשותם.
אך היה עליהם להמשיך בדרכם אל נירלנדיס, ועל כן קפצה ליליום אל התרמיל המרופד בגלימת המסעות החומה והנעימה. היא נחה שם בשלווה, משקלה הזעום לא מאיים על השיקויים והמזון המסודרים בתחתית התרמיל. טרייס הרים את התרמיל על כתפיו והופתע כשגילה עד כמה נוח היה, הודות לכתפיותיו המרופדות, וכי לא היה כבד כפי שנראה לו בתחילה. הדבר אפשר לו לצעוד בשלווה את היומיים המעייפים לצידה של ליליום, עד שהגיעו לנירלנדיס.
ביום השלישי למסעם חצו השניים את "גבעת הארגמן" הגבוהה, זו הידועה לכל כשער הדרומי לנירלנדיס. בחלוף שלושה ימים בהם התחלף הנוף והתמלא חיים בהדרגתיות, החלו השניים לחוש בבריזה המקדמת את פניהם אל יעדם – אל נירלנדיס, עיר הנוודים. הם טיפסו בזריזות על "גבעת הארגמן", מביטים בעשרות נוודים העושים דרכם במעלה הגבעה או במורדה. מגע הדשא היה רך ונעים לרגליו העייפות של טרייס, ו"קדחת הנדודים" שמקורה בנירלנדיס גברה בו. לפתע הוא החל להתרגש ממראה נוודים נוספים, להבין עד כמה גדול המסע העומד בפניהם – מסע שללא ספק יהיה רצוף בהרפתקאות רבות וחוויות מרגשות – גדולות יותר מכל דבר שאי פעם חלם עליו. כשהגיע לראש הגבעה וצפה בעיר נירלנדיס הנמתחת תחתיו כציור, צחוק התגלגל מבטנו, פורץ החוצה בשאגה כסוד שהמתין בציפייה לצאת אל אוויר העולם. ילדותו של טרייס עלתה בעיני רוחו בהבזקים מהירים שהלהיטו את רוחו, והוא קרא אל ליליום לצאת מהתיק.
"הגענו, ליליום! תראי!" הוא פרש את ידיו, מניח לבריזה המלוחה של הים לשחק בשיערו כמבקש לעוף איתה. "זו נירלנדיס! הנה הים, ושם נמצא הנמל! ואת רואה את שדרת העתיקות? בחיי, ליליום! אני לא מאמין! הגענו!" הוא אחז בליליום בשתי ידיו, נועץ בה את עיניו הבוהקות. עד אותו רגע הייתה ליליום שקועה ברוגז שדבק בה במהלך שהותה המשעממת בתוך אותו תיק מסעות מטלטל, אך חיוכו הישיר של טרייס השפיעה עליה מיד ומחא ממנה כל רגש של זעם ורטנוניות. היא נסחפה יחד איתו בהתרגשות והניחה לו להשיב אותה אל התיק בעודו רץ במורד הגבעה התלולה, דוהר אל העיר שהיא התגשמות חלום ילדותו.
טרייס נדחק בין הערוב הרב של הנוודים ותושבי העיר כדי לפלס את דרכו אל שדרת חנויות ציוד המסעות. מרבית הנוודים היו קרים וחסרי נימוס, משיבים בנחירת אף כשביקש "סליחה" על כך שנתקל בהם; חלקם – ככל הנראה המקומיים, שלמדו לארח בסבר פנים נעימות את הבאים לעיר – עצרו מעיסוקיהם או מצעדיהם הבהולים והשיבו לו באדיבות. טרייס כמעט והלך לאיבוד בין ההמון הסואן. רק כשנחלץ מהמדרכה הצפופה מצא מרחב מספק לנשימה. אך זו נעתקה ברגע שהבין שמה שחיכה לו מעבר להמון האנשים היה דבר גדול ונהדר יותר מכל מה שזכר מביקורו האחרון בעיר. נמל העיר שכן במפרץ טבעי, בחופו של ים שלו המפכפך בכחול מכל כחול. הוא שאף אל ריאותיו את ריחו המשכר של הים, מביט בהשתאות באוניות הרחוקות המובילות משא ונוסעים אל הנמל ובדייגים השולחים את חכתם אל האוקיינוס ונושאים את מבטם המיואש אל האופק. הוא התפלא לראות כמות גדולה למדי של סירות קטנות שבהן הגיעו הנוודים אל העיר. תשומת ליבו הוסחה כשזנבה של ליליום דגדג באוזנו. היא עמדה על שתי רגליה האחוריות, סוקרת בצמא את כל המראות החדשים שסביבה.
"מסוכן בשבילך להיות מחוץ לתרמיל בהמון כזה," אמר טרייס לאחר דממה ארוכה. "אבל כשנוף כזה מחכה בחוץ, אין סיבה להישאר בפנים, נכון?" הוא חייך אליה, והיא פרפרה בכנפיה, עיניה מאשרות את דבריו. "כבר צהריים, כדאי שנמהר למצוא את המפה אל הר הברקת. אנחנו צריכים לחפש מזון וציוד מסעות, וגם אכסניה להעביר בה את הלילה. אני חושב שכמות הכסף שבידינו תספיק לכך, אך ליתר ביטחון..." הוא הוציא את התליון שענד לצווארו. הייתה זו אבן חן יפיפייה - טורמלין ירוק, שנישאה לה בהדר ופאר על חבל שחור העשוי חבלים דקיקים המפותלים זה בזה. האבן הזו הייתה מתנה מסבא-רבא שלו, סביו של אביו, ששימש שנים רבות גאווה למשפחת סרצ'ר ונודע בתור זה שהפך את "מרקחת סרצ'ר" – שלימים נודעה כ"מרקחת השיקויים של ארי סרצ'ר" – לעסק הפורה ביותר בכפר המכושף. הוא נאנח כשהבין שאין לו כל ברירה אלא למכור את החפץ הזה, שהיה יקר לליבו ונכס חשוב למשפחתו. הוא ידע שאין לו כל ברירה – ללא כסף לא יוכלו להמשיך את המסע.
ליליום הביטה בו בעצב ונגעה באבן הירוקה, המנצנצת כאלפי כוכבים מול שמש הצהריים.
"זה בסדר," חייך אליה טרייס. "במילא לא היה לי מה לעשות איתה, ואני תמיד שומר אותה מתחת לחולצה שלי. איש לא רואה אותה בכל מקרה, כך שגם אם נחזור לא יבחינו בהבדל; אז הפסיקי לנעוץ בי את המבט הזה!"
ליליום הרחיקה את מבטה, אך הביטה בו בחשדנות מזווית עיניה.
"הנה, אני רואה שם חנות מפות!" אמר כדי לשנות את נושא השיחה ולהניח את דעתה של הנערה-דרקונית העקשנית. היא לא נפלה בפח, מה שגרם לטרייס לגלגל את עיניו ולצעות לעבר החנות.
שלט החנות היה צבוע בגוון ירוק דהוי, וכמוהו גם המשקוף ודלת הכניסה שבה היה אשנב קטן ומאובק. על השלט נכתב באותיות המסולסלות המאפיינות את הכתב הצפוני: 'מפות ומפאים'. טרייס ניסה להציץ מבעד לחלון, מסלק חלק משכבת את האבק שהצטברה בזגוגית העבה. החנות נראתה חשוכה במקצת, ונדמה היה לו שאיש לא נמצא בפנים. אך אז הבחין בתנועה כלשהי בקצה החנות, ולאחריה ראה שאותו אדם שהתכופף הזדקף שוב כדי להרים ערימה של פיסות קלף מגולגלות. טרייס תהה עם החנות פתוחה או סגורה, אך נרתע לאחור כשזוג עיניי איילה אפורות פגשו בעיניו.
הדלת נפתחה מעט וחשפה נערה שהייתה בערך בת גילו. תלתליה החומים היו אסופים לזנב סוס גבוה בצד אחד של ראשה, לפי צו האופנה המקומי. היא חייכה אליו בנימוס ופתחה את הדלת לרווחה.
"היכנס, נווד יקר," אמרה בקידה קלה. אף על פי ששפת אימו של טרייס הייתה השפה הדרומית, אביו לימד אותו בילדותו את השפה הצפונית. מבטאה הצפוני של הנערה היה כבד ומסתלסל, אך היא היטיבה לדבר את השפה הדרומית. ככל הנראה זיהתה את מוצאו על פי מלבושיו. טרייס חייך ונכנס פנימה בעקבות הנערה החייכנית.
צוהר קטן הקרוב לתקרת החנות אפשר לקרני אור זהובות וביישניות לחדור אל החלל הצפוף, המעלה ניחוח של ספרים נושנים וקלף משובח. דלפק החנות היה בקצה השני שלה, מוסתר היטב על ידי טורים-טורים של ספריות גדושות בספרים ומפות. תכולת המדפים לא הייתה מסודרת לחלוטין, אלא מגובבת בצורה מגושמת, חסרת כל סדר ברור, שגרמה לחדר להיראות קטן ומחניק בהרבה ממה שהיה באמת. עיניו של טרייס סקרו בצמא את החדר, זיכרונות ילדותו שוב מבזיקים במוחו. הוא היה ממשיך לעיין באינספור המפות והספרים אילולא היה קול מחוספס ומאיים קוטע את רצף מחשבותיו שהיו טהורות ומאושרות, נוסטלגיות.
"מה אתה רוצה, בחור?" רעם הקול. אל הדלפק ניגש גבר חסון ורטנוני, הקמטים הקלים שעיטרו את פניו ושיערו המכסיף רמזו על השנים הרבות בהן עבד בחנות הזאת. תקווה קלה עלתה בליבו של טרייס. הילד השוכן בו ומייחל לפרוץ החוצה רצה להאמין שהסיפורים על כך שהוא עצמו טייל בכל העולם כדי לכתוב את המפות האלה היו נכונים. האם זה האדם שעקב אחרי חלומו וסקר כל פיסה בעולם הזה, מתעד כל אחד מצעדיו על הקלף הזהוב?
"מה אתה רוצה?" חזר המוכר בזעף על שאלתו.
"אה! אני – " טרייס התנער, מביט בבלבול סביב.
"בחייך, דוד, אל תתרגז עליו כל כך," התערבה הנערה. טרייס לא הבחין בסומק הקל שהתפשט בלחייה ובמבטה המעריץ שלא מש ממנו. הוא לא הבחין בכל הפעמים שסידרה את שיערה כך שיהיה בדיוק במקומו ובכך שיישרה את חצאיתה השחורה בכל כמה שניות, ושוב מיהרה להביט בו.
"אָדְרִין, אל תתערבי. או שהבחור קונה, או שלא, אין כאן וויכוח."
הנערה, שענתה לשם אדרין, שילבה את זרועותיה ברוגז ומלמלה דבר מה בזעף. המילים היחידות שהבין טרייס היו 'מבריח' ו'לקוחות'.
"אני מצטער," שב טרייס לנימוסיו. הוא קיווה שכישורי השפה הצפונית שלו הניחו את הדעת, אף על פי שהשניים שמולו שלטו לחלוטין בשפה הדרומית, בעיקר המבוגר שביניהם. בינו לבין עצמו תהה טרייס אם ליליום דברה גם היא את השפה הצפונית. "באתי לכאן משום שאני צריך מפה."
"באמת? חשבתי שבאת לכאן כי אתה רוצה לקנות תירס," נחר בעל החנות בבוז. "דבר מהר, נערי, איזו מפה אתה צריך?" הוא סימן בידו לאחייניתו שתיגש אל המדפים כדי למלא את בקשתו של הלקוח.
טרייס נרתע מעט מגסות רוחו של האדם שמולו, ועל כן הקשיח את דיבורו. "שמעתי שבמפות שלך מתועדת כל פיסת אדמה בתבל," הוא החל לומר, בונה את פנייתו. "המסע הזה חשוב לי מחיי, לכן קיוויתי – "
"לאן?" שאל המוכר קצרות, קולו רועם בחוסר סבלנות.
"הר הברקת."
המוכר השתתק, מבטו נותר קפוא, גבותיו האפורות מכווצות מעל עיניו כענני גשם. עברו דקות ספורות של שתיקה בהן הציץ שוב ראשה של אדרין מבין המדפים כדי לברר שהכול בסדר.
"לך מכאן," אמר המוכר ופתח את דלת העובדים העשויה עץ, עובר בעדה בצעדים כבדים וחפוזים.
"דוד?" שאלה אדרין. "דוד גֶ'רֶמָיָה! חכה, לאן אתה הולך? אני מתנצלת מאוד, אדוני," היא קדה בחופזה אל טרייס ואצה אל דלת חדר העובדים בעקבות דודה.
טרייס לא העז להאזין למתרחש בתוך החדר. הוא עמד סמוך לדלפק, ליליום יוצאת מן התיק ומטפסת על כתפיו כדי לראות מה התרחש. הם לא היו צריכים להתאמץ כדי לשמוע את שיחתם. בשלב כלשהו היא הפכה קולנית כל כך שלא היה ניתן להתעלם ממנה.
"אבל מדוע, דוד?! הוא לקוח, כמו כל הלקוחות! אם לא תפסיק להבריח אותם בזה אחר זה, העסק יקרוס!"
"שתקי, נערה חצופה שכמוך! מה את מבינה בכלל? אילולא היית מסונוורת כל כך מהחיוך של הנער ההוא ואילו היית יודעת קצת יותר, היית מבינה."
"מה הייתי מבינה?!"
"איזו סיבה יש לאדם שפוי ללכת להר הברקת, אדרין? האם לא למדת כלום אחרי חצי שנה בעסק הזה? כל מי שהולך להר הברקת הוא שיכור, מטורף, או פושע שחומק מהמשטרה. איזו סיבה יש לאדם רגיל ללכת להר הברקת, למקום שנמצא בקצה השני של העולם והדרך אליו רצופה בכל המקומות המסוכנים והמפוקפקים ביותר על פני האדמה? פקחי את עינייך, ילדה!"
בנקודה זו העדיפה אדרין לשתוק.
"אני מקווה מאוד שהוא הלך עכשיו ולא שמע את השיחה המבישה הזאת," אמר ג'רמייה בבוז.
טרייס שמע אותו עושה את דרכו אל כיוונו ומיהר לחמוק אל מחוץ לחנות. הוא ישב מול דלת החנות, תחת החלון.
"אני מרחם על הנער המטופש הזה," אמר ג'רמייה, וחזר לענייניו.
טרייס נותר במקומו, מסדיר את נשימתו. האם זה נכון? האם המסע אליו נידון הוא עד כדי כך נורא? בליבו החל להטיל ספק בג'ק המטורף. הקול המהדהד שדרבן אותו להמשיך במסע נחלש, ובמקומו נתחזקו הטחות האשמה שלו בעצמו. אחרי הכול, הוא החליט להקשיב לזקן הזה, המעורער בנפשו. הוא החליט לסכן את כל מה שיש לו.
מבטה המבולבל של ליליום נישא אליו. הוא מצא אותה על אחת מברכיו, שהיו קרובות לפניו, חבוקות על ידי ידיו הרפויות. עיניה התכולות, העמוקות של ליליום גרמו לליבו לפעום בעוז. לפתע כל מחשבותיו נמחקו, הכול היה ברור ומובן. למען ליליום הוא יוצא למסע הזה, ולא למען עצמו. למענה – כדי לשמוע שוב את קולה, כדי לראות שוב את החיוך שלה. עליו לצאת למסע הזה, לא משנה מה יפגוש בדרכו. האם דרך אחרת אפשרית בכלל? איך העז הספק לעלות בו, לערער את נחישותו ודביקותו במטרתו העליונה?
גבו בלם את הדלת שביקשה להיפתח. הוא הציץ אל הפתח הדק וראה את אדרין. הוא מיהר לזוז מהפתח, כדי שתוכל לצאת. היא השפילה את מבטה וצחקקה בביישנות.
"אני מצטערת על מה שהיה קודם," היא אמרה בחיוך.
טרייס קם, מביט בחשש אל תוך החנות.
"הוא יצא מהדלת האחורית," אמרה אדרין. "להפסקת צהריים."
טרייס נאנח בהקלה. הוא היה נבוך מהמחשבה שהנערה הזו מחבבת אותו, כפי שהבין משיחתה עם דודה, ולכן השתדל לשמור על יחס מנומס ומרוחק ממנה. הוא לא היה רוצה שתקבל את הרושם המוטעה שהוא מעוניין בה. אך בעצם... תוכנית נרקמה במוחו של טרייס, תוכנית שיש בה מן הסיכון, אך הוא מוכן לקחת אותו. הוא חייך כשהבין שיש עוד תקווה: המסע שלהם לא נגמר. עדיין לא.
"זה הדרקון שלך?" שאלה הנערה סמוקת הלחיים, מסדרת את שיערה.
"כן," השיב טרייס והתכופף כדי להניח לליליום לעלות על ידו ולטפס על כתפו. הוא קרץ לה, מסמן לה לשתף פעולה. "למען האמת, זו דרקונית."
"באמת?" התלהבה הנערה והושיטה את ידה אל ליליום, ואז נרתעה. "אפשר?"
"אפשר?" הפנה טרייס את השאלה אל ליליום, שגלגלה את עיניה בייאוש: היא ממש לא חיבבה את הנערה הזו. "אפשר," אישר טרייס בשעשוע.
הנערה פרצה בצחוק והתחילה ללטף בקצה אצבעה את קודקודה הקשקשי של ליליום. "הקשקשים רכים כל כך... בת כמה היא?"
טרייס שקל את תשובתו, מקווה שהוא לא טועה. "כמעט שבועיים," ענה.
"ואוו! בעוד שבוע כבר לא תוכל לשאת אותה על הכתף שלך."
"את יודעת הרבה על דרקונים, מה?" חייך טרייס את מבטו הכובש אליה.
"לא, לא ממש," הצטנעה אדרין. "אני רק... זאת אומרת... לדוד שלי היו המון סיפורים עליהם מהטיולים שלו ברכס המזרחי. היו מעט מאוד נוודים שנכנסו לחנות שלנו שהיה להם דרקון, משום שהם דורשים טיפול רב שנוודים לא תמיד יכולים להעניק. האמת היא שתמיד רציתי לראות אחד כזה," היא הפסיקה להשתעשע בקרניים המחודדות שקעו מראשה של ליליום ונשאה את מבטה המבויש אל טרייס. "אני מקווה שתצליח במסע שלך, למרות שאין לך את המפה." היא השפילה את מבטה באשמה ברורה.
"לא, לא, זה בסדר," מיהר טרייס להרגיע אותה, שוב שולח את חיוכו הקורן. "אני אסתדר."
"אבל.. קודם, לפני כן, אמרת שהמסע הזה חשוב לך יותר מחייך," היא אמרה. "מה אם לא תמצא אף חנות שתסכים למכור לך את המפה? רק שתדע, ואת זה אני אומרת לא רק כי אני עובדת כאן, שיש הרבה חנויות שמוכרות מפות מזויפות, ואחרות שיש בהן מפות רק לאזורים הקרובים. הפסענים החכמים שרוצים מפה באים רק לחנות שלנו, ואם הם לא מרבים בדיבור דודי יתייחס אליהם בכבוד."
"תודה על העצה," טרייס ניסה להסתיר חיוך. "המסע הזה חשוב לי מאוד. אני מוכרח לצאת אליו, עם או בלי מפה."
"סלח לי שאני שואלת את זה," אמרה אדרין, ונראה כי התאפקה כבר זמן רב שלא לשאול את השאלה הזו. "אבל מדוע אתה רוצה ללכת להר הברקת?"
לרגע נדמה שיחתם. רק רחש ההמון העושה את דרכו ברחוב הראשי נשמע. טרייס נשא את מבטו מעלה, אל השמיים שהתברכו במופע עננים מרהיב באותו יום. "זה למען אדם שיקר לי מאוד," הוא אמר לבסוף, ואז השיב אליה את מבטו, מחייך חיוך עדין. "יש הבטחה שאני חייב לקיים."
לחייה של אדרין בערו, והיא התחילה לגמגם. "ה-הבנתי," היא אמרה והשתתקה. נראה שהמחשבות התרוצצו בראשה במהירות מסחררת, והיא ניסתה לבלום אותן כדי לגבש החלטה.
"אז אני א – "התחיל לומר טרייס, אך אז נפסק דיבורו כשאדרין נכנסה שוב אל החנות.
"תפגוש אותי בדלת האחורית בחצות," היא אמרה בנחישות וסגרה את הדלת.
לרגע טרייס נראה מבולבל, אך אז הוא חייך בסיפוק. "ליליום," הוא פנה אל הדרקונית הרטנונית שפרשה אל תוך התרמיל. "אני חושב שהשגנו את המפה."
את המשך היום העבירו טרייס וליליום בקנייה ומכירה. הם מכרו את התליון של טרייס במחיר גבוה מאוד, כזה שיספיק עד לסוף המסע, אם לא יותר. מסתבר שהאבן שברשותו של טרייס הייתה אבן-חן נדירה ביותר באזור זה, ורוכלים רבים נלחמו כדי להחזיק בה. סחר אבני החן היה תחום מפותח מאוד בסמטאות המסחר של נירלנדיס, וזה בעל אבני החן הנדירות ביותר הוא זה שזוכה בכבוד הרב ביותר מעמיתיו.
טרייס עבר בחנויות השונות וקנה מוצרים חשובים כמו מזון להמשך הדרך, גפרורים, אולר, ציוד מחנאות נוסף, גלימת גשם, כפפות, זוג נוסף של נעלי הליכה, ואוכף רכיבת דרקונים – לימים בהם ליליום תגדל, תעוף, ודרך היבשה תתחלף במסלול אווירי לצידן של ציפורי בר.
בסוף היום מצא טרייס אכסניה חביבה שהסכימה לארח את שניהם בעבור מחיר של מטבע ללילה: הם לא נזדקקו ליותר מזה, כל עוד הכול ילך לפי תוכניתו של טרייס.
בערב נכנסו השניים אל חדרם הקטן, שכלל מיטה אחת קטנה, שידה, מטבחון קטן וחדר רחצה. את אותו ערב הם העבירו בשלווה, ניצלו את ההזדמנות הזו של שהייה תחת קורת גג מוצקה כדי להתרענן ולהתפנק על מצעים חמימים. ליליום, שהייתה עייפה ממסעם בימים האחרונים, נרדמה עם רדת החמה הישנונית, המסמיקה. טרייס לא הצליח לעצום עין באותו לילה: הוא הביט בשעון הקיר שנתלה על החדר בעצבים מרוטים. הכול היה תלוי במילים שלו. הוא לא היה בטוח אם ליליום הבינה את התוכנית שלו, אך כרגע זה לא אמור לשנות דבר. כל שעליה לעשות הוא לישון בשלווה ולהתעורר לבוקר חדש בו דרך חדשה נסללת בפניהם.
'זה אמור להיות פשוט,' הוא חשב לעצמו. 'שכנעתי אותה להביא לי את המפה. אמנם זה היה קצת שפל מצידי לנצל ככה את הרגשות שלה, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת, נכון? היא תביא לי את המפה, ואני אחמוק מהעיר יחד עם ליליום הישנה. וזהו. זה הכל. אמצא מקום לישון בו, מחוץ לעיר.' חיוך רחב עלה בפניו: הוא ידע שזה יצליח. זה לא יכול להיכשל.
השעון הכה חצות. טרייס מיהר לארוז את כל חפציהם לתרמיל, לעטות את הגלימה, ולהניח את ליליום בעדינות ובזהירות בתוך התיק. אך לא הכול פעל לפי מה שתכנן: ליליום פקחה זוג עיניים ישנוניות וכחולות, מותחת את כנפיה הקטנות והסגולות. היא הביטה בו בהפתעה, סוקרת את הלילה האפל בבלבול. היא שמה לב שטרייס שם אותה בתוך התיק, ומיהרה לשרוט את ידו בטפריה שעדיין לא התחדדו מספיק כדי לחדור בבשרו, אך השאירו פס ורוד בעורו. היא נאבקה בו, מנסה לשחרר את אחיזתו המחניקה בגופה הדק.
"ליליום!" הוא קרא כשהתעוררה, מקלל בליבו. "חזרי לישון, הכול בסדר."
אך מובן שליליום הבינה שלא הכול בסדר, ונעצה בו מבט מלא תוכחה. היה די בכך כדי להרתיע את טרייס.
"אני הולך להיפגש עם אדרין, בסדר?" אמר, ואז נזכר שליליום לא הקשיבה לחלק זה של שיחתם. "אני חושב שהיא מתכוונת להביא לי את המפה, אם הכול הולך לפי מה שתכננתי. פשוט תשתפי פעולה ותהיי בשקט, אנחנו נצא מהעיר הזאת לפני שתרגישי."
אך ליליום סירבה לשתף פעולה. פירושו של מבטה היה ברור לו היטב: 'זה לא בסדר'.
"אני יודע, אני לא צריך לנצל אותה ככה," הוא אמר, אך הבין שזה לא הכול לפי מבטה המאיים. "ואני יודע שלגנוב זה לא בסדר. אבל ליליום, את חייבת להבין שאין דרך אחרת!"
ליליום הפנתה את ראשה בהתרסה, מזנקת מידו אל המיטה המוצעת שעליה היה תרמיל המסעות הגדוש בציוד.
"ליליום, בחייך!" הוא ניסה לעצר אותה, אך היא זינקה אל הרצפה והתחבאה מתחת למיטה בהפגנתיות. טרייס נאנח. "מה את רוצה שאני אעשה?" היא לא השיבה. "ליליום, צאי כבר!" השעון תקתק, היא לא משה ממקומה. "ליליום, זו ההזדמנות האחרונה שיש לי כדי להשיג את המפה הזאת. אני חייב לצאת למסע הזה, ליליום, את לא מבינה?! אני לא עושה את זה בשבילי, אני עושה את זה בשבילך, טיפשה שכמותך, כדי לשמוע שוב את הקול שלך!" הוא לא התכוון לצעוק עליה, אך ככל שקולו גבר ולחייו האדימו הוא איבד את שליטתו העצמית.
באיטיות, הדרקונית הנבוכה יצאה ממחבואה. עיניה בהקו בהכרת תודה כלשהי, והיא הניחה לו להכניס אותה אל התרמיל.
"לילה טוב, ליליום," הוא אמר לה בקרירות, לחייו בוערות, וסגר את התיק. "אני מצטער."
בשעה ארבע דקות אחרי חצות הגיע טרייס בריצה אל מקום המפגש שנקבע.
"מצטער שאיחרתי," מיהר להתנצל בפני הנערה הקורנת מאושר.
"זה בסדר," היא אמרה.
"מה רצית לומר לי?" הוא שאל בחביבות שכבשה את ליבה.
"החלטתי לעזור לך," היא אמרה. "בגלל שהמפה הזאת חשובה לך, החלטתי לעזור לך לחפש אותה. במחסן שלנו יש כמה מפות סודיות שהדוד שלי לעולם לא מראה לאיש. אני חושבת ששם נוכל למצוא את המפה שאתה מחפש."
"באמת? זה נהדר!" זרח טרייס מאושר.
"בוא, אקח אותך," היא אמרה לו ופתחה את הדלת האחורית של החנות. "אבל עליך לשמור על השקט!"
בחסות העלטה המכוכבת, כשהסהר החצוי משיג מעל, השניים התגנבו אל תוך חנות המפות. בתחילה טרייס לא ראה כלום, אך אדרין הדליקה עששית קטנה שסייעה להם לעשות את דרכם באפלה המוחלטת. הם ירדו בגרם מדרגות עץ אל המחסן, שהיה במרתף של החנות. ריח מצחין עלה באפו של טרייס, אך דבר לא העיב על התרגשותו.
"אני חושבת שזה נמצא שם," היא לחשה. היא עיינה בין המפות המגולגלות כמגילות קלף. "איך אמרת שקוראים למקום אליו אתה רוצה להגיע?"
"הר הברקת."
כעבור כמה שניות היא הפסיקה את החיפוש שלה. היא פתחה את המגילה הגדולה בשקט מופתי. רק טרייס, שהיה קרוב אליה, שמע את רחשו העדין של הקלף הנפרש. "זהו זה!" היא קראה. "זו המפה!"
"באמת?" לחש טרייס, נפעם. "את צודקת!"
"בוא, נצא מכאן לפני שדוד שלי ישים לב שהיינו כאן. חוש השמיעה שלו מפותח למדי בשביל מישהו בגילו."
הם עלו בדממה ובזריזות במדרגות וסגרו אחריהם את הדלת. שניהם נאנחו בהקלה שאין שנייה לה.
"אני חב לך את חיי," אמר טרייס, נוטל את המפה מידיה.
היא הנידה בראשה לשלילה. "אתה לא חב לי דבר. מספיק לי שתאמר לי את שמך."
"טרייס. טרייס סרצ'ר, מכפר הכשף שבדרום."
חיוכה התרחב ממשמע שמו, עיניה בהקו כל כך שנדמה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. "ובכן, טרייס סרצ'ר, היה נעים להכיר אותך."
"תודה רבה לך, אדרין. אני לעולם לא אשכח את זה."
לחייה האדימו, מבטה היה עדין ומרחף. אך הרגע הקסום שלה נשבר כשזינקה ממקומה ממשמע קול צעדים כבדים. "אני שומעת את הדוד שלי יורד במדרגות מהבית שלנו! מהר, טרייס, ברח! ברח!"
טרייס הנהן. "להתראות לך," הוא אמר. "אני מקווה שיום אחד נתראה שוב." במילים אלו הוא רץ כרוח סערה בין צלליו של הלילה, של שעת חצות ערמומית. הוא לא עצר עד שמצא מקום מספק להעביר בו את הלילה, בשולי העיר, ושם ישב באפיסת כוחות. הוא הביט לרגע בתרמיל, לוודא שליליום עדיין ישנה. הוא הניח את הקלף העדין לצידה, בעדינות, ושקע בשינה עמוקה.
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-20, 12:46
מעניין... 
חששתי שמוכר המפות יתפוס אותו בסוף...
איך חשבת על השם "נירלנדיס"?
חששתי שמוכר המפות יתפוס אותו בסוף...
איך חשבת על השם "נירלנדיס"?
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-05-20, 13:32
TheSapphireDragon כתב:מעניין...
חששתי שמוכר המפות יתפוס אותו בסוף...
איך חשבת על השם "נירלנדיס"?
נממ... זה משהו שקפץ לי אז לראש. כמעט תמיד כשאני בוחרת שמות, זה כזה "מה מתאים? אממ..אממ.. *שם קופץ לראש* זהו זה!"
תודה~
שמחה שלא ציפית לזה XP
Equinox
מספר הודעות : 219
תאריך הצטרפות : 13.05.12
מיקום : אי שם מעבר לקשת~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-06-11, 17:29
זה ממש אדיר ווינגי (:
אני רוצה לקרוא את פרקי ההמשך כבר ^^
אני איכשהוא מדמיין שבסוף ליליום חוזרת לגוף שלה, היא לא זוכרת מה היא הייתה, ואז כאילו טרייס מנשק אותה והיא נזכרת בהכל, או שזה סתם הסוף הצפוי שאני מדמיין בראש והסוף לא צפוי כל כך? XD
ויכול להיות שיש קשר למנגינה שהיא זכרה לקשר בינה לבין אמא שלה, או שאולי המנגינה היא זו שתעזור להחזיר אותה לגוף הדרקון, כל כך הרבה אפשרויות חחחח
אדיר תמשיכי ^_^
אני רוצה לקרוא את פרקי ההמשך כבר ^^
אני איכשהוא מדמיין שבסוף ליליום חוזרת לגוף שלה, היא לא זוכרת מה היא הייתה, ואז כאילו טרייס מנשק אותה והיא נזכרת בהכל, או שזה סתם הסוף הצפוי שאני מדמיין בראש והסוף לא צפוי כל כך? XD
ויכול להיות שיש קשר למנגינה שהיא זכרה לקשר בינה לבין אמא שלה, או שאולי המנגינה היא זו שתעזור להחזיר אותה לגוף הדרקון, כל כך הרבה אפשרויות חחחח
אדיר תמשיכי ^_^- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-06-11, 21:17
Shaked כתב:זה ממש אדיר ווינגי (:
אני רוצה לקרוא את פרקי ההמשך כבר ^^
אני איכשהוא מדמיין שבסוף ליליום חוזרת לגוף שלה, היא לא זוכרת מה היא הייתה, ואז כאילו טרייס מנשק אותה והיא נזכרת בהכל, או שזה סתם הסוף הצפוי שאני מדמיין בראש והסוף לא צפוי כל כך? XD
ויכול להיות שיש קשר למנגינה שהיא זכרה לקשר בינה לבין אמא שלה, או שאולי המנגינה היא זו שתעזור להחזיר אותה לגוף הדרקון, כל כך הרבה אפשרויות חחחח
שקדדדדד~
האמת שחסרים לי הרבה פרקים כי מזמן לא המשכתי לכתוב את זה, אבל דווקא את הסוף יש לי, וזה סוף די משונה ולא שגרתי
הרעיונות מעניינים, אבל כדי לגלות את אמיתותם תיאלץ לחכות לפרק הבא!
ומנגינה? איזו מנגינה? גאד, כתבתי את הסיפור הזה לפני איזה שנתיים, אני לא זוכרת כלוםםםםם XD
תודה רבה 3>
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2012-10-30, 13:17
אחרי משהו כמו שנה שלא כתבתי, סיימתי היום לכתוב את פרק 6 של הסיפור. ואז נזכרתי שלא סיימתי להעלות כאן את הכל! אז.... הגיע הזמן להשלים פערים תגידו לי מה אתם חושבים ^^
תגידו לי מה אתם חושבים ^^פרק 3- חוקי הנדודים
- Spoiler:
השחר החיוור עלה, באלף גוונים מרטיטים, אך אף אחד מצמד הנוודים שלנו לא התעורר כדי לברך אותו. שניהם היו מותשים מכדי לפקוח את עיניהם העייפות, ושריריו של טרייס כאבו מהליכה ממושכת. ייתכן ולא היה מתעורר כלל אלמלא הרגיש משהו מדגדג בפניו. הוא צחק ופקח את עיניו באיטיות, נרתע לאחור בבהלה כשנוכח לגלות דרקון צעיר בעל עיני תכלת גדולות רוכן לפניו.
"ליליום, הבהלת אותי!" הוא קרא בזעם, נושם נשימה עמוקה. הוא סקר את הדרקונית הסגולה פעם נוספת, נפעם ממהירות הגדילה שלה. היום גובהה כמעט והגיעה לאורך אמתו. ליבו התכווץ לפתע, מפוחד כמעט. בקצב ההשתנות הזה, האם ליליום תזכור כיצד להיות אנושית בסוף המסע הזה? ייתכן שהיצר הדרקוני ישתלט עליה כליל, והוא לא ימצא שום דרך לתקשר איתה. ראשו הסתחרר, לכן הוא כיסה את עיניו לכמה שניות ולאחר מכן ניקה מהן קורי שינה שהצטברו בהן. הוא הדף את המחשבות המתסכלות שניסו לחדור אל תודעתו בעקשנות. 'זה לא יכול לקרות,' שכנע את עצמו. 'אני בטוח בזה.'
כשפקח את עיניו ראה במטושטש דמות גבוהה שהתבהרה ככל שעיניו הסתגלו לאור היום. הדמות עשתה את דרכה לכיוונו, מתכופפת כדי להיכנס לאוהל שהקים טרייס בחופזה בליל אמש.
"אני רואה שהתעוררת," אמר קול נערי וצלול. טרייס מצמץ בעיניו רבות כדי להבחין בתווי פניו העגולים והילדותיים, בעיניו הגדולות והשחורות. יותר מכל בלט שיערו, הצבוע בזהב החיטה. אם לשפוט על פי קולו וקומתו הגבוהה, היה כבן גילו של טרייס; אך פניו העגלגלים ועיניו הבוהקות השוו לו את המראה של ילדון רך. הנער הזר הניח את תרמילו מחוץ לאוהל ואז נכנס פנימה, מחייך בנימוס. "אני מצטער, אתה בוודאי חושב שאני נכנס לכאן ללא כל רשות," מיהר להגן על עצמו. "אך אל דאגה, לא אפגע בכם. למעשה, הייתה זו ידידתך הדרקונית שאפשרה לי להיכנס. אני קָאלדֶר, דרך אגב," הוא הושיט אליו את ידו החיוורת ללחיצת יד ידידותית.
"טרייס," הציג עצמו טרייס, מבולבל. הוא לא רצה להישמע חצוף, לכן ברר את מילותיו בזהירות. "אז... קאלדר. מה מעשיך כאן בשעה כזאת של הבוקר?"
הנער חייך, משועשע. "מצטער, פשוט עברתי כאן בדרכי חזרה מנירלנדיס וראיתי את הדרקונית שלך מחוץ לאוהל. דרקונים הם נדירים למדי באזור זה של היבשת, אתה יודע. הייתי סקרן, אז ניגשתי ודיברתי איתה. היא אמרה – "
"דיברת איתה?" חזר טרייס על דבריו של אורחו כמנסה לברר אם אוזניו לא שיטו בו.
"כן," עצר קאלדר את סיפורו וחייך בנימוס. "שיח עם בעלי חיים הוא תכונה נפוצה למדי מהמקום שאני בא ממנו. בכל מקרה, דיברתי איתה והיא אמרה לי שאתם בפתחו של מסע ארוך לכיוון צפון-מזרח. אם הבנתי את הדברים נכון, הרי שהדרכים שלנו מצטלבות, אף על פי שמסעי שלי מסתיים במרחק של לא יותר משלושה ימים מכאן. אין בי שום כוונה להטריד אתכם, אבל חשבתי שמכיוון שאינכם מנוסים במסעות אוכל ללוות אתכם קצת ולהדריך אתכם בחיי הנדודים."
"זה אדיב מאוד מצידך... קאלדר," טרייס השתהה מעט כדי להיזכר בשם המדויק. "העזרה שלך מבורכת, נשמח אם תתלווה אלינו. אמור לי, מהיכן אתה?"
פניו הילדותיות והזורחות של קאלדר זרחו בחיוך גדול ופרץ צחוק קליל התנגן מחזו. "חוק נדודים מספר אחת," הוא הכריז לבסוף. "לעולם אל תשאל נווד מאין הוא הגיע."
הבוקר התחמם לצהריים בהירים, והשלושה עשו את דרכם לאורך החוף. ליליום הבינה שלא תוכל עוד להידחס אל תיק המסעות, ומובן שלא לנוח על כתפו של טרייס, ועל כן עליה להתרגל עכשיו לאמץ את רגליה בהליכה ממושכת. מובן שמשאלתה האמיתית הייתה לעוף, אך כנפיה היו עוד צעירות וחלשות מכדי שתפרוש אותן לריחוף המופלא מכל. ברגעים ההם שייחלה לעוף נזכרה ליליום בימיה האנושיים. כמה נהנתה לעלות על גב הדרקונית הגדולה, שלימים הפכה לאימו של טרין, ולהמריא בתכלת הנצחית בתחושה נהדרת של חופש חסר גבולות, לרכוב לאורך השמיים הגדולים. מעולם לא העלתה בדעתה כיצד מרגיש הדרקון באותו רגע של שכרון-חושים, עד אותו היום. היא נשאה את עיניה השמיימה, מלאה בצפייה ליום שבו תוכל להשקות בהם את כנפיה הפרושות.
"אל דאגה," אמר לה קאלדר, מחייך בחביבות כקורא את מחשבותיה. "אני בטוח שעוד זמן לא רב תוכלי לעוף."
חיוך קטן ומבויש הבזיק בפניה של ליליום. היא הנהנה בראשה לאות הסכמה.
"מדוע אינך מדברת?" שאל בתמיהה. "את יודעת שאני יכול להבין דרקונית."
"זה נכון!" קראה ליליום בדרקונית. "אני מצטערת, פשוט קשה לי להתרגל לזה."
"אני מבין," אמר קאלדר בעודו מציץ לכיוונו של טרייס, שהמשיך ללכת בהבעה מרוגזת שהייתה ללא צל של ספק ניסיון כושל לשדר אדישות. "מה אתה חושב, טרייס?" קינטר אותו קאלדר בהנאה גלויה.
"לא ממש אכפת לי," פלט טרייס בזעף.
"באמת?" המשיך קאלדר, מרוצה מעצמו.
"באמת."
"מה אתה עושה?" שאלה ליליום. "אתה הרי יודע שהוא לא מבין דרקונית!"
"בדיוק," אמר קאלדר.
טרייס נחר בבוז, מביט אל גלי הים המתנפצים והגועשים. "האוויר המלוח מעורר בי רעב," אמר לאחר כמה רגעים בהם קאלדר וליליום המשיכו לשוחח. "כבר כמעט צהריים, אני חושב שכדאי שנעצור לאכול."
"רעיון נהדר!" תמך בו קאלדר. "ליליום, מה דעתך על דגים?"
"דגים?"
"דגים?" שאל טרייס. "אין לנו דגים."
"מובן שלא, נדוג אותם. זאת תהייה ההזדמנות המושלמת ללמד אתכם לדוג. מי יודע מתי תזדקקו למיומנות הזאת בהמשך? אמור לי, טרייס, האם יש לך חכה?"
"לא."
"אני מניח שגם אין לך פיתיונות, או משהו מתכתי שנשתמש בו כקרס... אבל יש לנו דרקון, כמובן!"
טרייס וליליום נעצו בו מבט זהה, מבט מבולבל שבדרך כלל הופיע על פניהם של האנשים שפגשו בג'ק המטורף לראשונה וטרם הצליחו להבין את כוונותיו.
"בואי איתי, ליליום. לא רחוק מכאן יש לגונה קטנה של דגי עין-התכלת. אוכל ללמד אותך לדוג בעזרת הטפרים שלך. אני בטוחה שתאהבו את הדגים האלה! אם תפעלו לפי השיטות שלי, תוכלו לדוג תוך דקות ספורות ומבלי להתאמץ. גם אתה מוזמן לבוא, טרייס. אולי תלמד דבר או שניים."
"אני לא ממש אוהב דגים," חייך טרייס בחמיצות וישב על שפת הים, על החול הזהוב. בכל רגע שעבר הנער זהוב-השיער הזה מצא חן בעיניו פחות ופחות. "אם אתם רוצים, דוגו אתם כמה ואיכלו אותם. אני אסתפק באוכל שברשותי."
"אם זה מה שאתה רוצה."
"אבל – "
"בואי, ליליום." קאלדר החל לרוץ, רגליו משליכות גרגרי זהב לכל עבר. הוא נעצר כדי לסמן לליליום לבוא אחריו, והמשיך לרוץ.
מבטו של טרייס פזל אליהם, ולאחר מכן הוא גלגל את עיניו בבוז ותה עיניו בים. "'בואי, ליליום,'" הוא חיקה את קולו הצלול של קאלדר בעוויית פנים ילדותית. "'אני יודע לדוג, אני כל כך אידיוט'. נו, באמת. היא אפילו לא אוהבת דגים." הוא המשיך להביט במרירות אל האופק, שקוע כל כך במחשבותיו שלא הבחין בכך שהשניים חזרו כעבור זמן קצר.
"טרייס!" קרא קאלדר ממרחק, אך טרייס לא שם לב אליו. רק כשהתקרב אליו, נשימתו כבדה מתחת לשכבות הבגדים הרבות שלבש, הציג בפניו הנער את הדגים שתפסו. "הידיים של ליליום קטנות מכדי לשאת אותם, ומשום שאין לי דלי נאלצתי לקחת אותם בידיים. זה כל מה שהצלחתי להחזיק. יש כאן בדיוק שלושה, אתה בטוח שאתה לא רוצה?"
טרייס בחן את דגים המפרפרים בסלידה, קשקשיהם הכסופים מבזיקים בשמש הצהריים. "לא, תודה רבה," הוא אמר ופנה אל התרמיל כדי להוציא פרי עגול וכחול שהזכיר בצורתו רימון.
"ההפסד כולו שלך. אני וליליום נבשל בינתיים את הדגים. יש לי סיר וכמה תבלינים שהכנתי מראש למקרה הזה."
"בסדר."
"ליליום, זהירות עם האש!" קרא קאלדר בעודו מתקרב אל ליליום המנסה להבעיר מדורה בעזרת גפרורים.
ממרחק ראה טרייס איך הוא מלמד אותה להשתמש בגרונה כדי להבעיר להבה קטנה. היא הייתה צעירה מכדי שרשף אש ממשי יפרוץ מלועה, אבל נראה היה שבעזרתו של קאלדר היא תגיע לתוצאות מרשימות בקרוב. זה לא שאכפת לו, אמר לעצמו, אבל הוא פשוט חושב שגם הוא היה מצליח לעשות את אותם דברים שהנער זהוב-השיער הזה יכול לעשות. בטנו רעדה, מתריעה שהיא עדיין רעבה. הוא הוציא מהתיק לחמנייה קטנה ואת מיכל המים, מנער אותו כדי לבדוק עוד כמה מים נשארו להם: מעט מאוד, אפילו מעט מידי. האם זה יספיק להם עד היעד הבא?
"היי, קאלדר," הוא קרא אל כיוון המדורה הקטנה שבערה לא רחוק ממנו, מסיט את תשומת ליבו של קאלדר הרוכן אל ליליום ומסביר לה דבר מה. כששמע את קריאתו של טרייס הזדקף ורץ לכיוונו.
"קראת לי?"
"כן, נגמרו לנו המים," הוא ניער את המימייה כדי להוכיח לו את דבריו. "עד כמה קרוב הישוב הסמוך?"
"לא קרוב כל כך," אמר קאלדר בהתנצלות. "מרחק הליכה של חמישה ימים לפחות."
"אני מבין... אולי יש לך מעט מים שתוכל לחלוק איתנו?"
"לא, אני מצטער."
"זה בסדר," נאנח טרייס. "אני מקווה שנסתדר או שנמצא מקור מים ראוי לשתייה בקרבת מקום."
"גם אני."
"אתה בטח רגיל למסעות אם אתה יכול לעבור ימים שלמים בלי מים: לא ראיתי אותך שותה כל היום, ואמרת שאין לך מים. זה מרשים למדי."
קאלדר חייך, אך נראה שלא דבריו של טרייס הצחיקו אותו אלא משהו מעבר להם. "אני מסתדר, אני לא שותה הרבה בדרך כלל. אני מניח שתוכל לומר שזו מיומנות נרכשת."
טרייס הנהן בחוסר חשק ושב להביט אל האופק, לועס את פת הלחם שלו ומהרהר. בלי משים הוא פתח את המימייה ושתה את כל תכולתה המועטה. רק כשהרחיק את המימייה מפיו הבין את מה שעשה וקילל בליבו. 'נפלא. כל הכבוד, גאון אחד, עכשיו אין לכם מים.'
הוא הסתובב כדי לראות מה קאלדר וליליום עושים, וראה אותם אוכלים את הדגים שלהם ומשוחחים בעודם מתקרבים לכיוונו. ליליום החזיקה את הדג הקטן ביותר מבין השלושה בפיה, כדי להקל על הליכתה בחול העמוק. כשהגיעו אליו התיישבו לידו והתחילו לאכול.
"טרייס, תראה אילו דגים דגנו!" אמרה ליליום בעיניים זורחות, מקפצת לכיוונו, ואז נזכרה שהוא לא מבין. הוא הביט בה בזעף והסב את מבטו אל הים בהתרסה. היא ניסתה לשדר לו במבטה שהיא מתנצלת, אך ללא הועיל.
"אתה לא צריך להיות גס רוח, טרייס, היא שכחה שאתה לא מדבר דרקונית."
'זה משום שהיא מדברת איתך כל כך הרבה, אידיוט,' הוא אמר בליבו, אך לא העז לומר זאת בקול רם. הוא לא ידע כמה זמן הם שתקו כך, אבל הדממה הזו החלה להעיק עליו. הוא הבזיק מבט בשותפיו למסע. ליליום קרעה בניביה, שהתחדדו לאחרונה, את בשר הדג – ממש כאילו הייתה דרקון כל חייה. לטרייס היה נראה שנהנתה מהשינוי המרענן. בוודאי נמאס עליה כבר מזון הדרקונים של 'מרקחת השיקויים של ארי סרצ'ר'. הבעתו של קאלדר הייתה נינוחה, אך עיניו השחורות היו עצובות, נעוצות במי הים המקציפים מולם. לטרייס נמאס היה לחכות בחוסר מעש שיסיימו לאכול, ולכן הוציא את המפה שלו מהתרמיל. הוא סקר אותה בעניין, אצבעו מטיילת לאורך השבילים, לומדת אותם.
בעודו קורא את המפה, הבחין טרייס בראשו של קאלדר המציץ מעבר לכתפו, מכווץ את עיניו בניסיון לפענח את המפה.
"מה אתה עושה?" אמר טרייס ברוגז והרחיק את המפה.
קאלדר גיחך. "אל תדאג, אני במילא לא יודע לקרוא." הוא התרחק. "אתה לא סומך עלי?"
"מובן שאני סומך עליך," אמר טרייס, שוקל בינו לבין עצמו את אמיתות ההצהרה הזאת.
"אל תסמוך," אמר קאלדר. המילים האלו הקפיצו את טרייס ממקומו, והוא הופתע לראות את העומק והרצינות בעיניו השחורות. "חוק נדודים מספר שתיים," אמר הקול הצלול. "אל תסמוך על איש."
בהמשכו של היום הזה לא חדלו המילים של קאלדר מלהדהד בראשו של טרייס. "אל תסמוך על איש" – מה הייתה כוונתו? אמנם קאלדר לא מצא חן בעיניו כל כך, אבל הוא מצא חן בעיניה של ליליום ועל כן הוא רחש לו כבוד מסוים. אחרי הכול, הוא לא עשה דבר רע. הוא פשוט... טרייס לא הצליח למצוא את הסיבה המדויקת שבגינה זעם מציף אותו בכל פעם שקאלדר דיבר עם ליליום. האם קאלדר מנסה להזהיר אותו? אולי החושים שלו אומרים לו שקאלדר מסוכן, וזו הסיבה שאסור לו לסמוך עליו?
'אבל זה לא ייתכן,' טרייס פקפק בעובדה הזו כשנזכר בחביבותו יוצאת הדופן של הנער. 'זה בהחלט לא ייתכן. אם כך, למה לכל הרוחות הוא התכוון כשאמר לי לא לסמוך עליו?'
השמיים התכסו בצעיף הלילה אט-אט. השלושה המשיכו לצעוד לאורך החוף. קאלדר הציע שיחנו שם ללילה וסייע להם בהקמת האוהל. הוא עצמו בחר להישאר ער – כדי לשמור עליהם בשנתם, על פי דבריו.
טרייס התקשה להירדם. הוא לא הסיר את מבטו מהדרקונית הישנה לצידו, גבה מתקמר לפי גבעות חול הים הזהוב שהוסתר מתחת לבד השחור של האוהל. 'מדוע הוא רצה כל כך לשמור עלינו? האם הוא מתכוון לפגוע בנו כשאנחנו ישנים?' הוא גער בעצמו. 'אני הוזה. זה קאלדר – כיצד הוא יכול לפגוע בנו? הוא פשוט יותר מידי נחמד. אולי העצה שלו לא לסמוך על איש הייתה סתם עצה ידידותית? הגיוני. העצה הראשונה שלו הייתה לא לשאול אף נווד מאין הוא הגיע. הוא לא יודע מאין אני הגעתי, אני לא יודע מאין הוא הגיע, ומוטב שכך הדבר. האמת היא שהוא עושה רושם של נווד מנוסה מאוד. אני בוודאי סתם מטריד את עצמי במחשבות מיותרות: הוא סקרן להיות איתנו משום שליליום דרקונית, ולכן הוא מחליט לעזור לנו ולתת לנו עצות וכלים להמשך הדרך. נהדר. עכשיו לך לישון, טרייס, ותפסיק לחשוב כל כך הרבה!'
הבוקר שבא לאחר אותו לילה היה חם במיוחד. הקיץ עשה כמיטב יכולתו להזכיר להם שקיץ הוא, ולא אביב, ועל כן אין לבלבל את חמימות האביב עם השרב העז שהוא עשוי להביא עימו. אותו יום לא היה שרבי, אך ללא ספק חם מהרגיל. השמש הקופחת לא חסה על הנוודים שתחתיה, ושלחה את קרניה ללא היסוס או רחמים.
"כל כך חם!" רטן טרייס ופשט את הגלימה השחורה שלו, דוחס אותה אל התרמיל שהחל להתרוקן אט-אט ממזון. "חכו רק רגע," הוא סימן לקאלדר וליליום לעצור כדי שיוכל לסגור את האבזם כהלכה ולנוח לשניות ספורות. "ממשיכים," אמר והרים את התרמיל הכבד על גבו. השמש צרבה את פניו וזרועותיו החשופות, כפי שקורה לכל הנוודים בסופו של דבר. מלבד קאלדר, כמובן. הוא הצליח לשמור על צבע עורו צח כשלג למרות הניסיון הניכר שצבר בנדודיו.
"מרגיש טוב יותר?" שאל קאלדר את טרייס כששב לצעוד לצידו.
"בהחלט, הרגשתי כבתוך כבשן בגלימה הזו," הוא חייך בהקלה. "הקיץ הזה באמת חם, נכון?"
"בשעות הצהריים, בעיקר. הערבים נעימים בהרבה."
"כן... ואתה? גם לך חם?"
"אני בסדר," הוא חייך בשלווה אופיינית, אך לפי הזיעה שנצברה במצחו היה ברור לטרייס שהוא אינו דובר אמת.
"למה שלא תסיר את הגלימה והמעיל? אתה תבער מחום!"
"אני בסדר," חזר קאלדר בתקיפות, מגביר את קולו. "תודה רבה לך."
"בסדר, אם זה מה שאתה רוצה," סינן טרייס בשקט, נימת דיבורו מתנצלת. "ומה איתך ליליום?"
ליליום הנהנה בראשה כדי להגיד לו שהיא בסדר.
"דרקונים מתפקדים בצורה הטובה ביותר במזג אוויר חם," אמר קאלדר. "הם גם יודעים להסתגל למצבים של מחסור במים."
"זה דבר טוב. אני לא רואה סימנים למקור מים קרוב. הצמחים היחידים שצומחים כאן הם צמחי חולות יבשים, ומלבד לטאות ספורות וכמה שחפים לא ראיתי כאן אף בעל חיים."
"אני חושב שנראה סימנים בקרוב," אמר קאלדר, עוצם את עיניו ושואף את ניחוחו המלוח של הים. "אם נלך במהירות, אולי נגיע לפלג של מים מתוקים מחר בערב."
"אתה בטוח?"
"כמעט לחלוטין."
"זה נהדר!" זרח טרייס מאושר. "אולי נמצא שם גם צמחי מרפא, עשבי תיבול, או אפילו פירות!"
"ייתכן מאוד."
"זה מושלם,"אמר טרייס ומתח את שרירי זרועותיו מעל ראשו בשביעות רצון. "תגיד," אמר כשהרפה את ידיו. "היעד שלך רחוק מכאן?"
"כלל וכלל לא, למען האמת אנחנו מאוד קרובים."
"באמת?" טרייס לא היה בטוח אם הוא שמח מזה שקאלדר לא יהיה עוד שותפם למסע. הלילה שחלף השפיע על הדרך שבה הוא רואה את דמותו של אותו זר שהפך לחלק בלתי נפרד ממסעם. "דווקא התרגלתי לזה שאתה כאן," הודה. "לא היה לי עם מי לדבר אם לא היית כאן. מובן שאני יכול למצוא דרך לתקשר עם ליליום, ואני נהנה בחברתה, אבל זה לא אותו דבר. אתה מבין?"
"אני מבין. אם לדעתי היית שואל, הייתי אומר שכדאי שתלמד לדבר דרקונית."
"לדבר דרקונית?!" הופתע טרייס.
"לא כדרך הדרקונים ממש, הרי הדרקונים יכולים להפיק מגרונם צליל שגרון אנושי לעולם אל יוכל להפיק. אבל קיימת מן שפה שהיא דמוית הדיבור הדרקוני, מעין שפה מקשרת כזו שמגדלי דרקונים משתמשים בה כדי לשוחח עם הדרקונים שלהם. הדבר נכון לגבי דרקוני הצפון, לפחות. שמעתי שבקרב זן מסוים של דרקונים סגולים בדרום יש שמבינים שפת אדם ואף מסוגלים לדבר בשפת אדם בגיל הבגרות שלהם. ייתכן מאוד שליליום אחת מהן, משום שאני רואה שהיא מבינה את שפתך."
"כן," אישר טרייס. הוא לא היה בטוח אם היכולת הזו קשורה לעובדה שליליום הייתה אנושית בעברה. האם גם טרין ידע לתקשר עם בני אדם?
"אם השערותיי נכונות, בעוד כמה חודשים תוכלו שניכם לדבר ממש כפי שאני ואתה מדברים. אך זה ייקח עוד זמן רב. אני חושב שכדאי שנתחיל כבר עכשיו בלימודי שפת הדרקונים, כדי שבינתיים גם אתה תוכל להבין את שפתה של ליליום ולא רק היא את שלך. האם יש לך ניסיון בשפה הצפונית?"
"כן, האמת שיש לי."
"אם כך, הלימוד יהיה קל יותר בשבילך. ליליום, האם תהיי לי לעזר בשיעורי הדרקונית האלה?"
"ברצון," קשקשה ליליום בזנבה.
"אם כך, מתחילים." קאלדר הביט סביב כדי לשאוב השראה למילה הראשונה שילמדו את טרייס. "הממ... במה נתחיל?"
ליליום התאמצה לחשוב על המילה הראויה ביותר להיות המילה הראשונה שילמד טרייס. "דרקון," אמרה לבסוף.
טרייס ניסה לפענח את מילותיה. "זה נשמע כמו... דְרָאגוּ, או משהו כזה."
"בדיוק. דראגו פירושו 'דרקון' בדרקונית."
"דראגו," גלגל טרייס את המילה על לשונו, משנן אותה. "דרקון."
"טוב מאוד," שיבח קאלדר. "מילה נוספת, ליליום?"
ליליום הביטה סביב כדי לשאוב השראה למילה נוספת. היא הביטה בשמיים הצבועים בכחול חיוור, בגלי הים הגועשים בטורקיז, בחול הזהוב, בדרך שבה אור השמש העז גרם לעיניו של טרייס להיראות כאבני חן בוהקות. "אור."
"רגע, רגע, נראה לי שאני יודע," אמר טרייס. "גְלָאמוֹ, או משהו כזה, לא? מה זה יכול להיות? שמיים? אולי ים?"
"המילה היא גְלָאמוֹן," תיקן אותו קאלדר. "ופירושה אור."
"גלאמון," חזר טרייס. "אור."
"בדיוק. יש לך כישרון לשפות, טרייס. מעטים היו מצליחים לזהות כיצד לבטא את השפה המשותפת ולהבין את המילה כשהיא מבוטאת בצורה הדרקונית שלה."
"תודה רבה," חייך טרייס. "אבל למען האמת זה לא כל כך מסובך. כפי שאמרת, זה דומה קצת לשפה הצפונית."
"בדיוק. מוכן למילה נוספת?"
"בוודאי!"
"ליליום?"
"פרח!" אמרה ליליום בחדווה. היא התחיל להרגיש כאילו כל זה משחק.
"רגע, אני יודע! רוֹזָריוֹ.... זה דומה ל'רוֹזָרִין' בשפה הצפונית, אז אולי... פרח?"
ליליום מחאה כפיים בהתלהבות. "נהדר!" היא קראה.
"גּרָאדִיבֶר," הבהיר קאלדר. "זה אומר 'נהדר' או 'מצוין'."
חיוכו של טרייס התרחב. "תודה רבה, ליליום."
"אני חושב שזה יספיק לעכשיו," אמר קאלדר. "מה דעתכם על דָּאיֶינָאר?"
"דאיינאר?"
"ארוחה," חייך קאלדר.
לאחר הארוחה הקלילה והמשביעה המשיכו השלושה במסעם. הנופים נותרו אחידים ככל שעיניהם יכלו לראות, כמעט משעממים. טרייס השתוקק ללמוד את השפה הדרקונית בכל מאודו, לכן הרבה ושאלות ושתה בצמא כל פיסת מידע שרכש. אט-אט ידע להרכיב משפטים שלמים מתוך המילים שנודעו לו, ולא התבייש לטעות ולתקן את עצמו. עיניו תרו באופן תמידי אחר דבר חדש ששמו עוד לא נודע לו, כאילו השם הנוסף, המתגלגל, העניק צבע ומשמעות לכל פרט סביבו. כעת הוא שוחח עם ליליום כאילו מעולם לא חצצו ביניהם שנות ההתבגרות, ועם קאלדר כאילו מעולם לא עלה בו צל של חשד על טוהר ליבו. היום השני מאז יצאו מנירלנדיס התפוגג אל תוך הלילה השחור, שם בו התעקש קאלדר לשמור עליהם. ולאחר הלילה – שוב שחר מפציע.
"לוּזוֹרָה אִין-נוֹר," בירך טרייס את השמש: בוקר טוב, שחר.
אבל פיו היבש לא הניח לו להמשיך במסע. מידי פעם הוא עצר את צעדתם, צונח ארצה בחולשה. הם הביאו מי ים כדי לשטוף את פניו, אך מובן שזה לא עזר. בתקוותו האחרונה פתח טרייס את התרמיל והוציא את המימייה, מנער אותה בייאוש. אך הוא הפסיק לנער את המימייה כשנדמה היה לו ששמע מים זורמים בה.
"לא ייתכן," הוא לחש לעצמו ופתח את המימייה. עיניו התרחבו בהפתעה כשנוכח לדעת שלא היה זה דמיונו: המימייה הייתה מלאה עד גדותיה במים צלולים. ללא היסוס הוא לגם מהם ארוכות, מרווה את צימאונו. הוא ניגב את שפתיו. "שתי, ליליום," הגיש לה את המימייה. גם היא שתתה לרוויה.
"זה נהדר!" היא אמרה כשסיימה לשתות. היא הגישה לקאלדר את המים, אך הוא סירב בנימוס.
"אני בסדר," אמר.
"בטוח? לא שתית כלום מאז שיצאנו לדרך."
"בטוח," הנהן בראשו קלות.
"בכל מקרה, זה פשוט מדהים!" סגר טרייס את המימייה והביט בה בהערצה. "אני לא מבין – איך היא התמלאה שוב אם אין מים מתוקים בסביבה?"
קאלדר הסתיר את חיוכו. "חוק מספר שלוש," אמר. "אל תאמין לשום דבר עד שתראה אותו במו עיניך."
"אני לא מבין."
"זה בסדר," אמר קאלדר ופרץ בצחוק פעמונים. "אתה לא צריך."
טרייס הביט בו בחשד, משום שעדיין לא הבין את משמעות דבריו עד תומם, ונראה שגם ליליום לא.
"קאלדר, מה אתה עושה?" היא שאלה, כשראתה את קאלדר מביט סביב כמחפש משהו.
"אני חושב שזהו זה," אמר. "אני חושב שהגעתי ליעד שלי."
"אתה חושב?"
"כן," הוא השיב כמתוך חלום. הוא עצם את עיניו, מאזין לרוח הים המנשבת, המשתעשעת בשיערו הזהוב. "כן, זה המקום." הוא פקח את עיניו וצעד אל עבר הים, לא לפני ששלח מבט נוסף אל ליליום וטרייס. "להתראות!" אמר. "אני מקווה שנתראה שוב, מתישהו!"
כך אמר: וצלל אל הים הגועש בטורקיז.
- Equinox
-
מספר הודעות : 219
תאריך הצטרפות : 13.05.12
מיקום : אי שם מעבר לקשת~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-01-19, 21:03
הממ הוא בטח בן ים שהתחזה לבן אנוש
אבל בעצם הוא אכל מהדגים ולא נראה הגיוני שבן ים יאכל מהיצורים שעליהם הוא מולך הממממ
משתוקק לקרוא את הפרק הבא 3:
אבל בעצם הוא אכל מהדגים ולא נראה הגיוני שבן ים יאכל מהיצורים שעליהם הוא מולך הממממ
משתוקק לקרוא את הפרק הבא 3:
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-01-20, 00:01
Shaked כתב:הממ הוא בטח בן ים שהתחזה לבן אנוש
אבל בעצם הוא אכל מהדגים ולא נראה הגיוני שבן ים יאכל מהיצורים שעליהם הוא מולך הממממ
משתוקק לקרוא את הפרק הבא 3:
יש עוד אנשים שקוראים D:
סיבה מספיק טובה כדי לפרסם את הבאים! ^^
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-01-20, 00:19
פרק 4 D:
פרק 4 - עיר של יום אחד
- Spoiler:
- הימים והלילות באו בזה אחר זה, כלולאה אינסופית של זמן. השגרה המשונה הזו גרמה לטרייס להתגעגע לשגרה הישנה, הפשוטה. בשגרה הישנה צפן כל יום הפתעה, משהו אחד שייחד אותו מקודמו; לפעמים קטן, לפעמים גדול, אך תמיד קיים. השגרה החדשה, החיוורת, הייתה שונה. הנופים לא היו מיוחדים עוד, וגם הים כבר לא הלהיב וריגש. למזלו של טרייס ניצב בפניו אתגר חדש: למידת השפה הדרקונית. ללא עזרתו של קאלדר הייתה המשימה הזו קשה יותר, אך הוא עמד בה בגבורה. האמת היא שהעובדה שליליום היא דרקונית נשכחה לחלוטין מליבו של טרייס, למרות שהדרך היחידה בה הבין את דבריה הייתה תרגומם לשפה דהויה ויבשה, חיקוי עלוב לקול הדרקון - הקול הגרוני, המהדהד באצילות והדר, המצלצל במנגינה מיוחדת שלא ניתן להגדירה במילים - ממש כשם שלא ניתן לבאר במילים את התחושה של אושר אמיתי. לא, בעיניו הייתה ליליום אנושית לא פחות ממנו – אולי אף יותר. הוא הצליח להבחין בחיוך שלא הייתה יכולה להביע, באכזבה, בסיפוק, בכעס. הרי עיניה היו אותן עיניים – אותו שדה רחב של כנות ורגש, שטרייס הצליח לזהות ללא כל קושי.
אף על פי שהדרך הייתה מתמשכת ואחידה, טרייס הקפיד לבדוק את דרכם במפה בכל הזדמנות. הר הברקת נראה בקצהּ המרוחק של המפה, בכיוון צפון-מזרח. סביב הר הברקת הבחין טרייס ברכס הרים שתפס שטח ניכר מאותו איזור במפה. עיניו לא הביעו ייאוש כשראה את המרחק הרב שעוד נותר להם, כשגילה בכל צעד שעדיין לא התקדמו מרחק מספיק כדי לראותו במפה. הוא לא התייאש, אך נעשה מבולבל. כיצד התהפך עולמו פתאום? לפעמים נדמה לו כאילו כל המסע הזה הוא לא יותר מחלום, אך כשחום הקיץ מכה בו – מכה בו גם האמת. לראשונה בחייו יש לו מטרה אמיתית – דבר שאנשים רבים לעולם לא זוכים בו בכל חייהם. הוא החליט החלטה, והוא לא מתכוון לחזור בו. לא אכפת לו יותר; גם אם זה יהיה קשה, הוא לא ייפול. בדיוק כך – כל מה שהוא צריך לעשות מעתה הוא רק להמשיך לצעוד קדימה. קדימה...
שינוי מרענן התחולל בשגרתם המשעממת של הנער רוקח-השיקויים והדרקונית, שגודלה היה כבר כמעט כמטר אחד. ברחש הגלים הסואנים התמזגו קולות חדשים ומעוררי געגועים: קולותיה של עיירה קטנה ושקטה. היא הייתה כה שקטה שרחש הגלים כמעט וגבר עליה, אך היה די בכך כדי להאיר את שגרתם האפרורית של ליליום וטרייס. בן-רגע נשטפו עיניהם באור, והם האיצו את צעדיהם על מנת להקדים לחזות בעיירה. לבסוף נעצרו כשנוכחו לגלות שמה שקודם נראה כנקודה מרוחקת התברר כצוק אדיר-מימדים שנשא עליו עיירה קטנה ומבודדת.
כנפיה של ליליום היו חזקות יותר כעת, מתוחות וגאות, אך היא נופפה בהן בהתלהבות ממש כדרכה בימים בהם גודלה לא עלה על גודלו של גור חתולים. בתנועתן המאושרת יצרו הכנפיים משב רוח קריר – שעוד רגע קל והיה נושא אותה מעל לפני הקרקע. אך טרייס לא הבחין בכך שליליום כמעט והצליחה להשיק כנפיה בשמיים – הוא התנשם בכבדות כשעיניו נודדות מהמפה לעיירה שנישאה מעליהם.
"המקום הזה לא מופיע במפה," אמר בנשימה כבדה. כשנשמתו שבה להיות סדירה המשיך: "אולי היא קטנה מידי? אם אני לא טועה, קאלדר אמר שאמורה להיות כאן עיירה. נכון?"
"כן," השיבה ליליום. "זה ייתכן. אבל זה לא מעודד כל כך, נכון? זה מעיד עד כמה עצום קנה המידה של הפה הזו."
טרייס עצר כמה שניות כדי לפענח את מילותיה, ממלמל כמה מילים חלושות בדרקונית עילגת. "אני מניח שאת צודקת," אמר ביובש. "אבל זה סימן טוב. אם יש כאן עיירה – בוודאי נמצא כאן מזון, מים ומקום לנוח בו. כל שאנחנו צריכים לעשות הוא לטפס על הצוק הזה."
"כן," הסכימה ליליום, אך רגליה זעקו כי הן לא מסוגלות להמשיך עוד. היא הביטה בהן בעצב ואז הרימה עיניה, אל העיירה.
"כמה חבל שאינך יכולה לעוף עדיין," ילל טרייס בכאב, מעשה את קרסוליו. "אבל אחרי שנגיע לפסגה ננוח כמה ימים."
"זו נחמתי היחידה," אמרה ליליום בעליצות.
טרייס חייך בתגובה. הוא קיפל את המפה והשיב אותה אל התיק, ואחר הוציא את מיכל המים שלהם, גומע מן המים הצלולים לרוויה ומנגב את פיו בשרוולו. "אני עדיין לא מבין איך המים בבקבוק הזה מתחדשים כל הזמן," אמר כשהגיש את המימייה לליליום. "אבל אני מוקיר את תודתי על כך."
לאחר ההפסקה הקצרה אזרו השניים את כוחם והחלו בטיפוס על הצוק התלול. הטיפוס נמשך שעות ספורות, אך התברר כפשוט יותר משחשבו. האדמה צימחה עשבים ירוקים שהיו משטח נוח יותר להליכה בהשוואה לחול הים הזהוב – שרגליהם שקעו בו בכל צעד שלהם, דבר שהקשה מאוד על ההליכה. פרחים קטנים וצהובים הציצו מבעד לסלעים הרבים שכיסו את האדמה, מקשטים את הנוף בצהוב מרענן. באותו רגע צירף טרייס את הפרחים האלו לרשימת מהדברים הפשוטים והיפים שקיימים בעולמנו ולא זוכים להכרת תודה מספקת, לפחות לא עד שהם נעלמים מהעין.
כשהגיעו לפסגה עצרו השניים והתבוננו בעיירה הקטנה, שלרגע נראתה כלא יותר מאוסף של בתים שקטים ואפורים.
"אתה בטוח שהמקום הזה לא נטוש?" שאלה ליליום. "אולי סתם דמיינו קולות."
"אני לא חושב כך," אמר טרייס. "בואי, ניכנס," הוא אמר ועשה דרכו בין הבתים. ליליום מיהרה בעקבותיו, מדלגת ברגליה המגושמות שלא נועדו לצעידה.
המקום נראה כעיר רפאים. הבתים היו אחידים ודהויים, חלקם מתקלפים במקצת. נדמה היה להם ששמעו קולות רוחשים בכל קצוות העיירה, קולות קטנים שהתאגדו ללחישה אחת.
"משונה," אמר טרייס. "אני שומע קולות אנושיים, אבל לא רואה אף אחד מחוץ לביתו."
"אולי הם נמצאים בקצה השני של העיירה?"
"אפשרי, אבל לפי מה שראינו מרחוק המקום הזה נראה לי קטן מאוד – גם אם המקומיים נמצאים ברובם בקצה השני של העיירה, הם לא רחוקים."
"אולי בכל זאת כדאי שנעיף מבט? אולי האנשים כאן פשוט שקטים מאוד."
טרייס הסתיר את חיוכו – הצעותיה של ליליום נאמרו בדרך מתוקה ותמימה שהעלתה בו זיכרון ישן וחמים מעורב ברגש חדש ולא מוגדר. "זה לא מובן מאליו?" אמר. "אני מת לדעת מה המקום הזה צופן! אני בטוח שמשהו מיוחד קורה כאן, בעיירה הזו המתבודדת על הצוק. אנחנו רק צריכים לגלות מה הוא בדיוק הדבר הזה!"
עיניה של ליליום חייכו בהסכמה, והשניים צעדו יחדיו אל תוך סמטאות העיר המפותלות. המקום הזה היה חד-גוני ומשעמם כל כך שלא ייתכן שאין בו משהו מעבר. מכל מקום רחשו קולות זעירים, אותות קלושים לחיים, אך אף לא תזוזה אחת ברחובות. עיניו של טרייס תרו נואשות אחר סימן נוסף – אך לא רוכלים ולא שלטים היו בנמצא. המקום נעטף בשממה מוחלטת, עצובה.
לפתע נתקלו הנוודים בקול מפתיע שנבע מתוך סמטא צדדית, נסתרת באפלה. אחוזי סקרנות, הם התקרבו לכיוון הקול. ליד דלת עץ ישנה אך יציבה היה חלון מאובק וקטן שהיה שקוע בקיר האבן העבה. טרייס הביט מבעדו, מכווץ את עיניו כדי להטיב לראות. פיו נפער בתדהמה: המקום היה מלא באנשים! היו שם לפחות חמישים אנשים, כל אחד בעיסוקיו שלו, אך בעלי מאפיין אחד משותף – הם היו שקטים להחריד, ורק לעיתים אחרונות זעו או השמיעו קול.
ליליום משכה גלימתו של טרייס כדי להסיט את תשומת לבו.
"מה אתה רואה שם?"
"יש שם המון אנשים," הוא אמר. "אני חושב שזו מסבאה או פאב כלשהו."
"באמת?!" התפלאה ליליום.
"כן, ומה שמפתיע זה שכל האנשים האלו מתקבצים במקום אחד, שבוודאי אמור להיות מקום בילוי, ולא מוציאים הגה!"
"מה אתה חושב שזה אומר?"
"אני חושב שכדאי שנכנס ונבדוק בעצמנו." הוא עטה את ברדס גלימתו השחורה על ראשו. "בואי," לחש לה. "הישארי צמודה אליי, אני לא רוצה שיבחינו בך."
הוא פתח את הדלת החורקת בלב הולם בפראות. הוא קיווה שהחריקה לא תפר את הדממה התהומית ותסיט את תשומת ליבו אליו, אך למזלו לא קרה דבר: האנשים נותרו שקטים כשהיו. הוא התקרב אל הדלפק בחשש, מביט לכל הצדדים בתקווה למצוא הסבר כלשהו לתופעה המשונה שנכנס אליה.
"סליחה, אדוני," הוא פנה אל בעל המקום שניגב כוס זכוכית במבט חלול. האיש התקרב אליו באיטיות, הניח את הכוס, ופנה אליו בקול נמוך ומונוטוני.
"במה אפשר לעזור לך, אדוני?"
"אממ..." טרייס תהה למה באמת הוא זקוק. "הגעתי עכשיו למקום הזה," הוא אמר לאחר זמן מה שבו הגבר התבונן בו בסבלנות. הוא הבחין שלידו ישב אדם נוסף, מכוסה בגלימה, שהביט בו בעניין. "איך קוראים ל... כפר הזה?"
האיש הביט בו בבלבול למשך שעה ארוכה, עיניו החומות ריקות ופניו חתומות מהבעה. "אני לא יודע," אמר לבסוף בבלבול. הוא הביט בחלל דקה ארוכה ואז שב שוב לטרייס במבטו הסהרורי. "תרצה לשתות משהו?"
"לא, תודה," אמר טרייס באימה. מה המקום הזה? מדוע כל האנשים כאן מתנהגים כמהלכים מתוך חלום? הוא רצה להסתלק מכאן, אך יצר הסקרנות שבו לא הניח לו. הוא מוכרח להבין מה קורה במקום הזה. האם זה בהשפעת אוויר הצוק, או מזון מסוים שהם אוכלים?
היא הביט שוב סביב כדי לנסות לדלות עוד פרטים. האדם שישב לידו על הדלפק התבונן בו ארוכות, ואז שתה בלגימה אחת את המשקה הכתום שהיה בכוסית שהחזיק עד עתה בידו. בעוד האדם הזה שותה, נפל כיסוי ראשו לאחור וחשף שיער אדמוני, ארוך ושופע, ותווי פנים ששילבו עידון ועוצמה. הייתה זו אישה, בעלת עיניים ירוקות קרות כקרח. אפה הסולד ועצמות לחייה העגולות כוסו בנמשים רבים, אדמוניים כמו שערה. היא נעצה את מבטה הקר בטרייס, סוקרת אותו ברפרוף.
"דרומי," אמרה לבסוף ושבה לשתות בדממה את המשקה שלה. היא הביטה בקיר המסבאה בריקנות, בלי לומר מילה נוספת.
"סלחי לי," פנה אליה טרייס כשתקווה קלושה זינקה אל ליבו: לבושה הסגיר את היותה אחת מהנוודים, ממש כמוהו. משמע: היא איננה בת המקום. אם היא נמצאת כאן זמן-מה, אולי תוכל להסביר לו מדוע המקום הזה משונה כל כך.
האישה הביטה בו בחוסר סבלנות. "מה?"
"את נודדת?"
"כן," היא אמרה ושיחקה עם טיפות נוספות שנותרו בתחתית הכוסית שלה. "וגם אתה."
"נכון," הוא אמר בחיוך מסביר פנים. "בדיוק עכשיו הגעתי הנה, ואני לא ממש מבין את המקום הזה. תוכלי להסביר לי?"
היא הביטה סביב כתוהה אם בטוח לומר את דבריה כאן. "אני כאן כבר שלושה ימים," אמרה. "כפי שאתה רואה, המקום הזה הוא לא קרן שמש זורחת."
"כן, את זה כבר הספקתי לראות," הוא אמר. "המקום הזה מדכא ועצוב כל כך... שקט, שקט מידי. את יודעת אם קרה כאן משהו? מלחמה, אולי? או קסם?"
"קסם," גיחכה. "יותר כמו קללה."
"קללה?" עיניו של טרייס הוצתו בזוהר סקרנות.
"כן," אמרה האישה בסתמיות. "אבל אני לא ממש בטוחה במה מדובר." היא הביטה בו בחשד. "אתה נראה לי צעיר. אני לא ממש יודעת מה קורה כאן, אבל יש לי קצה חוט." היא רוקנה את שארית המשקה שלה בלגימה ארוכה. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים לצאת מכאן: האפלוליות של המקום הזה משרה עלי דיכאון."
היא השליכה מטבעות ספורים על דלפק העץ הכהה ויצאה בקרירות מהמקום. טרייס הביט בה בבלבול בעודה צועדת, ורק כשיצאה מבעד לדלת הבין שעליו ללכת אחריה.
"חכי!" הוא קרא והשיג אותה בריצה.
האישה הביטה בו בשמץ של זלזול ונעצרה. במבט חטוף היא הבחינה גם בליליום, אבל נראה היה שמראו של דרקון לא היה דבר יוצא דופן בעיניה, ממש כאילו טרייס לווה בכלבלב מחמד.
"תראה," אמרה האישה. "אני כאן כבר מספיק זמן. אני בדרכי לנירלנדיס, ולפי הדרך בה הרוח נושבת נדמה שכדאי שאסתלק מכאן במהירות האפשרית."
טרייס לא הבין. "אבל זה קיץ, לא הולכת לפרוץ סופה," הוא ציין. מבטו נראה מפוזר לחלוטין, מתקשה לעקוב אחר קו מחשבתה של הגבירה האדמונית.
"לא לסערה התכוונתי," היא הבהירה. "אני חושבת נייטמרים יגיעו לכאן בקרוב."
טרייס קפא במקומו. נייטמרים? מתקרבים לכאן? צמרמורת טיפסה בגבו, וזיכרונות שניסה לשכוח שבו ועלו אל מול עיניו. הגבירה התרחקה, והוא, בבלבולו הרב, רץ אחריה.
"רגע!" הוא קרא. "חכי רק רגע!"
האישה איבדה כעט את סבלנותה הקלושה. "כן?"
"אני לא מבין," הוא אמר. "העיירה הזו... למה כולם כאן מתנהגים באדישות כזאת?"
"למען האמת, בכל הנוגע לאירוח הם חביבים להפליא," היא הסתובבה אליו כדי שעיניה יסבירו את מה שמילותיה לא יכולות להעביר. "התארחתי כאן במשך שני לילות," היא אמרה. "המשפחה שאירחה אותי הייתה חביבה ביותר – אימא, אבא, ושתי בנות מתוקות. אבל הם לא דיברו הרבה, רק חייכו חלושות והציפו אותי בהצעות נדיבות: לאכול, לשתות, לנוח... הכול נראה רגיל למדי, אבל משהו בהם נראה חריג. אני מתארת לעצמי שעד שהתעוררתי בבוקר לאחר מכן לא הבנתי בדיוק מה זה היה. וגם אז – זה היה לא הגיוני בעליל. אתה מתכוון להעביר כאן את הלילה?"
"כן," הוא השיב.
"למצוא מקום לינה לא יהווה בעיה, זה דבר שתגלה בקרוב. לצערי לא אוכל להרחיב בדיבור שכן התיאוריה שלי לא מושלמת." היא פנתה ללכת והסתובבה שוב כשהבחינה במבטו המבולבל של טרייס שננעץ בגבה: מחשבות רבות העסיקו את ראשו והוא לא הצליח לחבר אותן לאמת אחת ויחידה. היא נאנחה.
"בסדר," היא אמרה בתבוסה. "אני אשאר כאן עד מחר בבוקר, ואז אסתלק מכאן. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוש בענקים השחורים."
עיניו של טרייס זרחו בהכרת תודה. הוא עצמו לא הבין מדוע הוא נואש כל כך לקבל את הסבריה של הזרה. ייתכן שזו הייתה האווירה הקודרת שהפכה אותו מנווד אמיץ-לב לילדון אבוד. היה משהו באישה הזו שניחמם אותו, כמו להבה קטנה בתוך כל הקרירות הזו, הצורבת.
"אפגוש אותך ממש כאן, מחר בבוקר," היא אמרה. "לא תוכל להבין דבר ממה שאומר לך עד שתראה הכול במו עיניך."
טרייס החליף מבט חטוף עם ליליום: יצר ההרפתקאות גרם לשניהם לצפות ליום המחרת בקוצר רוח. "נהיה כאן," הוא אמר בנחישות.
היא חייכה בשמץ לגלוג והחלה לצעוד לאורך הרחוב הקודר, אל כיוון הים.
את המשך היום העבירו ליליום וטרייס בסריקת העיירה. בשוטטותם גילו שהיא הייתה קטנה למדי, רק רחוב ראשי אחד המתפצל לשני רחובות קטנים נוספים. כפי שאמרה הגבירה אדומת-השיער, המקומיים היו מכניסי אורחים. כשראו את הדרקונית והנער מיהרו לחייך חיוך חיוור, שאול לשלומם ולהציע להם להתארח בביתם. מפני שהם הבינו כבר שתעלומה כלשהי מתחוללת במקום הזה, הם ניסו לחפש בעצמם אחר רמזים לפתרונה. כשדנו על כך הגיעו למסקנה שהמקומיים ממהרים להכניס אורחים בגלל מקרה שקרה כאן בעבר – בגלל אשמה כלשהי שהם חשים. ככל שחשבו על הנושא יותר, כך מצאו את הפיתרון הזה הגיוני יותר ויותר. טרגדיה תסביר את הענן הקודר שנחת על המקום, את הקרירות שלהם והרצון שלהם לארח.
"אולי זה רק בגלל שנוודים מגיעים לכאן ל עיתים נדירות," אמרה ליליום.
"זה ייתכן," אמר טרייס, אך פסל את האפשרות כששקל זאת שוב. "אבל המקום הזה הוא התחנה המיושבת הראשונה שקרובה לנירלנדיס מצפון. לא ייתכן שאף אדם לא ילך לכאן."
"אולי יש להם סיבה להתרחק מהמקום הזה," אמרה ליליום. "האנשים כאן לא נעימים, למרות שהם מתאמצים להיות נחמדים. הם כולם סהרוריים וחיוורי פנים, כמו רוחות מהלכות!"
טרייס התאמץ כדי לפרש מספר מילים שאמרה ליליום, וניסה לחבר אותן בהקשר הגיוני. לפי נימת דיבורה הבין טרייס שליליום מפחדת מהאנשים האלה, וניצל את ההזדמנות כדי לקנטר אותה. "אולי," הוא אמר בערמומיות. "באו לכאן נוודים... ולא חזרו." הוא פרץ בצחוק כשראה את הבהלה שתקפה את ליליום. "אני מצטער, אבל לא יכולתי להתאפק!" הוא אמר בשאגת צחוק.
ליליום שילבה את זרועותיה בזעף וזקפה את חוטמה אל השמיים.
"אני מצטער," אמר טרייס וניסה לפייס אותה. "זו הייתה רק בדיחה."
ליליום התעלמה ממנו והסיטה את פרצופה בכל פעם שניסה להביט בעיניה.
"ליליום," הוא אמר שוב. "נו, מה איתך?" הוא נאנח. "בסדר, לא הייתי צריך להפחיד אותך ככה. אני מבטיח שלא אעשה זאת שוב. את סולחת לי?"
גבה של ליליום היה מופנה אליו. היא הציצה בו בזהירות, ולבסוף נכנעה כשראתה את הבעתו המתחננת. "אוף, אתה כל כך מעצבן!"
טרייס חייך בחום. "תודה רבה לך."
השעות נמשכו, ארוכות ומייגעות. עד שקיעת השמש סעדו השניים את ארוחת הערב והצהריים במקומות שונים והעבירו את השעות שביניהן בדיבור תוך תרגול השפה הדרקונית. כשנצבעה העיר בדמדומים מרהיבים עמדו ליליום וטרייס בצומת בה התפצל הרחוב הראשי לשני הרחובות המשניים. העיר הייתה ריקה לחלוטין: כל אותם האנשים שראו קודם לכן הסתגרו בתוך בתיהם. הם עמדו שם וחיכו.
נבואתה של העלמה ירוקת העיניים התגשמה כשילדה קטנה התקרבה אליהם בצעדים איטיים ועייפים. היא חייכה בחולמניות, עיניה המזוגגות ריקות מהבעה.
"אימא שלי אמרה לי להזמין אתכם להתארח בביתנו הערב," אמרה. "זה יהיה כבוד גדול בשבילנו אם תיענו להצעה."
זה היה הרגע שחיכו לו. "נשמח לבוא," אמר טרייס והלך אחריה אל ביתה.
הבת הייתה בת יחידה: רק אימה ואביה התגוררו איתה. מערכת היחסים במשפחה הזו הייתה קרירה למדי, כדרך האופיינית לבני המקום. כאילו ההווה שלהם הוא הצגה, מחזה – תסריט שהוכתב להם מראש. רק בעיניהם, כשעלתה החשכה, היה ניתן למצוא רגש אמיתי: עצב, כאב נורא שאין לו תרופה.
ליליום וטרייס עלו לחדר האורחים כשהמשפחה המארחת הלכה לישון. הם שוחחו בלחש, אימה חרישית. טרייס הרגיע את ליליום שהכול יהיה בסדר: כשיגיע הבוקר השמש תזרח והכול יהיה בהיר יותר. בסופו של דבר צנחו השניים לשינה תמימה וחסרת דאגות.
קרקוש מתכתי פתאומי העיר את טרייס משנתו הערבה. הוא קם בבהלה, נשימתו נעתקת. הוא הביט סביב וראה נער זר, צעיר ממנו, מתכופף כדי להרים את מגש המתכת שנשר מידיו. הנער הביט בו בהפתעה מעורבת באשמה ומיהר לכיוונו.
"אני מצטער," אמר. "לא התכוונתי להעיר אותך."
הוא הניח ליד שידת הלילה את המגש הקטן, שנשא עליו שני ספלים של משקה לבן וחם; אדיו של המשקה העלו ניחוח מתוק באפו של טרייס. לצד הספלים הונחו מספר פרוסות של לחם זהוב, קלוי קלות, וקערה קטנה של ממרח בהיר ורך. היה די במבט חטוף כדי לעורר את תאבונו הבריא של טרייס ולהשכיח ממנו לרגע את העובדה שמעולם לא ראה את הנער הזה קודם לכן. כשהתעשת על עצמו הוא הביט בנער בחשד.
"מי אתה?" שאל לבסוף.
הנער התבונן בו בשקט, בהבעה חתומה האופיינית לתושבים המקומיים, כפי שזכר טרייס מאמש. לבסוף הוא פצה את פיו, קולו דקיק וחלוש. "אני אִיאוֹרִיוֹ, שכחת? הרי אנחנו המשפחה שנבחרה לארח אתכם אתמול בערב."
טרייס נראה מבולבל. למיטב זכרונו, המשפחה שאירחה אותם אתמול מנתה שלוש נפשות בלבד: אם, אב, וילדה קטנה. מכיוון שהנער שמולו לא נראה מתאים לאף אחד מהתפקידים האלה, החל טרייס לחשוש כי שפיותו עזבה אותו או שהוא עדיין חולם. בכל מקרה, הבעיה הייתה בוודאי במוחו שלו.
"הדרקון שלך התעורר," אמר הנער בשאננות והביט בליליום.
הדרקונית המרשימה פרשה כנפיים ישנוניות ופיהקה בשאגה דרקונית דקיקה. ניחוח המשקה החם דגדג באפה והיא עשתה את דרכה בעקבות שובל הריח, מתבוננת בתאווה במזון שהוגש לה.
"בוקר טוב גם לך," בירך אותה טרייס.
ליליום הסתובבה אליו, הבעתה מבוישת במקצת. "בוקר טוב," אמרה.
טרייס חייך אליה בחיבה והודה לנער, שאותו עדיין לא זיהה. לאחר מכן עזב הנער את החדר, לא מאריך במילים.
"מי זה?" שאלה ליליום ונגסה בפת הלחם הקלוי בהנאה.
"הוא אומר ששמו..." טרייס ניסה להיזכר בשמו, אבל שכח. "אּירוֹיוֹ, או משהו כזה... לא יודע. גם את לא יודעת מיהו?"
"לא ראיתי אותו מימי," הודתה ליליום.
טרייס חיבר את המילים הספורות שידע ממשפט זה ונעזר בידע שלו בשפה הצפונית כדי לזהות את השאר. תוך פענוח הוא מלמל לעצמו את המילים "רִינָדֶסוֹ פִי" – שפירושן "מעולם לא". "גם אני לא," אמר לה כשמצחו חרוש קמטים בניסיון להבין מה ארע. "אבל למרות שהוא, כמו כל האנשים כאן, מדברים את השפה הצפונית באופן שוטף – המבטא שלו עילג לחלוטין, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא מדבר בשפה הזו. את לא חושבת שזה מוזר?"
"ללא ספק," אמרה. "אתה חושב שזה קשור למה שהגבירה מאתמול רצתה להסביר לנו?"
"האישה מאתמול!" נזכר טרייס. "כמובן! את זוכרת מתי ואיפה היא רצתה לפגוש אותנו?"
"הבוקר, באותו מקום שבו עמדנו כשנפרדנו."
טרייס חטף קלי לחם ולעס אותו בתיאבון. הוא לגם בלגימה אחת את המשקה הלבן והחם שהוגש להם ואחר מרח מעט מהממרח הבהיר והרך על פת הלחם השנייה שלו. ליליום גיחכה כשהבחינה בשביל לבן שעיטר את שפתו העליונה. טרייס הביט בה בבלבול.
"מה מצחיק?" שאל ברוגז ונגס מהצנים שלו.
ליליום המשיכה לצחוק בדרכה הדרקונית. "שפם – " היא הצליחה לומר מבעד לצחוקה השואג, אך טרייס לא הבין.
"מה?" הוא ניקה את פירורי הלחם מפיו והרגיש את הנוזל שעיטר את פיו כשפם לבן. "מצחיק מאוד," אמר בציניות, לחייו סמוקות.
ליליום ניסתה לשתות מהספל שלה, אך ידיה לא היו מספיק מיומנות כדי לאחוז בו ולסתה הייתה עבה מכדי ללגום ממנו. היה זה תורו של טרייס לצחוק, אבל צחוקו לא היה מלגלג אלא רק משועשע במקצת.
"צר לי, ליליום, אבל לא תצליחי לשתות מהספל הזה. אבל זה לא נורא. בואי; נרד למטבח, נודה למשפחה, ונצא לפגוש את האישה מאתמול."
כשירדו אל הקומה שתחתיהם, ארוזים בכל ציוד המסע שלהם, הופתעו השניים לגלות דמויות שונות בבית. האם והאב מאתמול נעלמו, ואת מקומם החליפו זוג הורים אחרים. הייתה שם גם נערה נוספת, מעט מבוגרת מטרייס וליליום, שכל מעשיה הסתכמו בבהייה מבעד לחלון המאובק. מה קרה למשפחה שאירחה אותם אתמול? טרייס היה בטוח למדי שזו לא אותה משפחה, ומבטה של ליליום אישר שדעתה זהה לשלו.
המשפחה החדשה נהגה בהם באותו נימוס לבבי שבו נהגה המשפחה הקודמת, עובדה שרק הגבירה את החשד בקרבם. טרייס הודה להם על האירוח ויצא בחיפזון מהבית.
למראית עין, הבית והרחוב נראו זהים לחלוטין לאלו שהיו אתמול: אותה אפרוריות, אותה עצבות שקטה ומסתורית. אך טרייס הבין שהאנשים שונים: אף אחד מהאנשים לא נראה מוכר לו, והרי סקרו אתמול את העיירה הקטנה הזו ביסודיות! עיניו חיפשו בעקשנות אחר פניה המוכרות של האישה ומצאו אותה לא רחוק מהם. היא לבשה את אותה שכמייה, אך תחתיה נראה אפוד ארגמן רקום בזהב, בעל צווארון גבוה. את ידיה עטפו כפפות ארוכות שתאמו לאפוד: אותו גוון ארגמן עשיר. המראה הזה השווה לה את המראה של אבירה מהתקופה העתיקה, כשניצבה שם בגו זקוף ופנים אמיצות. היא לא נראתה מופתעת כשראתה את הבהלה על פניו של טרייס.
"בוקר טוב," ברכה אותו.
"ב-בוקר טוב," גמגם טרייס. הוא הביט בה כלא מאמין. "מה לכל הרוחות קורה כאן?"
"שבו ואספר לכם," אמרה לליליום ולו. "אתם נראים מפוחדים למדי, למרות שציפיתי שכך תגיבו." כשיישבו על שני סלעים גדולים בשולי העיירה היא פתחה בהסבר. "אי אפשר להבין את מה שקורה בעיירה הזו עד שמעבירים בה לילה אחד. אני העברתי כאן כבר שלושה לילות, ועדיין לא הצלחתי לפענח את התעלומה עד תומה. ובכל זאת, התיאוריה שלי קרובה לשלמות. חבל שאין שום דרך לאשש אותה."
"איזו תיאוריה?" שאל טרייס בצימאון לידע. "איזה הסבר הגיוני יכול להיות למה שקורה כאן?"
"מיד אסביר. רק אמור לי, שמעת את האגדה על העיר שבקרקעית הים?"
"לא, לא שמעתי."
"באופן כללי, האגדה מספרת שמתחת לפני הים יש ממלכה גדולה שבה חיים אנשים רגילים לחלוטין, כמוני וכמוך. הממלכה הזו מצופה בכיפה בצבע הים שמסווה אותה מן העין, והיא לא התגלתה מעולם לעיני אנשי היבשה. בכל מקרה, מספרים שבחצות הלילה יוצאות סירות משוטים קטנות מן המים. על הסירות האלה נמצאות נשמות אבודות שהודחו מן הממלכה התת-ימית ונשלחו אל 'העולם שבחוץ', בני אדם שחטאו ועונשם הוא גלות. כך אומרת האגדה, לפחות. אחרי שנשארתי בעיירה הזו לילה אחד התחלתי לחפש פתרון – והאפשרות הסבירה ביותר הייתה להאמין באמיתות האגדה. אם התיאוריה שלי נכונה, המקום הזה הוא תחנה זמנית של החוטאים לפני שייעלמו לחלוטין. כעבור יום אחד כולם נעלמים, ואיני יודעת לאן מעבירים אותם מכאן. עד קץ שהותם כאן הם מתנהלים כאילו דבר לא קרה, אבל אפשר לראות בעיניהם את העצבות הרבה. זה מסביר גם את העובדה שהמקום הזה מוזנח לחלוטין, שכן אף תושב לא נשאר כאן ליותר מיממה אחת."
טרייס הביט בה כלא מאמין. "טוב, אני מניח שזה מסביר את המבטא העילג של אנשי היום החדש והמבט המפוחד שלהם: הם מפוחדים כי רק הגיעו למקום הזה והם עדיין לא יודעים מה יהיה, ולא הספיקו להשתמש בשפה הצפונית שבטח למדו בשהותם מתחת לפני הים כמו אנשי היום הקודם. זה מוזר, אבל הגיוני... והעצבות שהייתה בעיניים שלהם – הרי המקום הזה הוא תחנת מעצר! וכי כיצד יוכלו להיות מאושרים?"
"והכנסת האורחים," הוסיפה הגבירה, שאור השמש הבהיר הבהיק את שיערותיה האדמוניות כחוטי נחושת. "קרוב לוודאי שהכנסת האורחים שלהם היא דרכם של אלו שהבינו את טעותם לכפר אל חטאם, לפחות להקל על נפשם אם לא יוכלו להקל על גורלם, יהיה אשר יהיה."
"אם כך, לא כל אלו שהגיעו קיבלו אורחים בסבר פנים יפות?"
"כמובן. יש שחטאו חטאים כבדים יותר ויש שפחות, יש כאלו שמצפונם מציק להם ויש כאלה שפשוט מחכים לגזר הדין. במסבאה, למשל, היו רבים שפשוט רצו להעביר את השעות המועטות לפני שיפגשו את הגורל. ייתכן שהיו כאלה שפשעו רק כדי שיוכלו לברוח מהעולם ההוא, שעל פי האגדה אין דרך לצאת ממנו או להיכנס אליו."
ליליום מצאה בפניה זיק של עצבות באומרה את הדברים האחרונים, שאחריהם קמה והביטה אל מורד הצוק. האישה הביטה בהם פעם נוספת, מבט בוגר ומלומד.
"אני מציעה לכם להסתלק מהמקום בהקדם האפשרי," היא אמרה, קולה הופך רועד מעט. "ה'נייטמרים' מתקרבים לכאן במהירות, אני יכולה להרגיש את זה."
"כן," אמר טרייס וקם בהחלטיות. הוא פנה להביט בליליום, שלמרבה הפתעתו עיניה לא היו מפוחדות כלל. הן היו נחושות ואמיצות, קבועות בחלל כמנסות להבין את פשרם של כל הדברים המשונים שפגשה בהם עד כה. האם זה העולם אליו הם יוצאים במסע הזה?
"דרכי היא לנירלנדיס, לכן אני מניחה שלא ניפגש שוב." אמרה האישה והחלה לצעוד במורד המדרון התלול.
"חכי רגע!" קרא לה טרייס. "לא אמרת לנו מה שמך!"
היא עצרה, הסתובבה אליו, וחייכה בלגלוג. "זה באמת משנה?"
"לא," הודה טרייס. "פשוט חשבתי שמטעם נימוס, כדאי – "
"לא כך פועל עולם הנוודים, נערי," היא אמרה. "יש לך עוד הרבה מה ללמוד."
לחייו של טרייס העלו סומק עז: מעולם לא דיברו אליו כך, כאילו היה ילד קטן שלא יודע דבר על חייו.
"היו שלום," אמרה האישה, וזו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה.
ליליום וטרייס סקרו את המפה והמשיכו צפונה, סוטים מקו החוף ופונים לכיוון היערות הירוקים לעד.
שקועים בשיחתם הקולחת, השניים לא הבחינו במבט שננעץ בהם ממרחק: עיניים רושפות, אדומות מדם, ולב שאש גיהינום בוערת בו.
- Equinox
-
מספר הודעות : 219
תאריך הצטרפות : 13.05.12
מיקום : אי שם מעבר לקשת~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-01-20, 15:24
אוי, אם קראת ״הממלכה של קינסקי״ יש שם דוגמא יפה איך לומדים שפה, הכוונה שהמשפטים יוצאים קלוקלים ובעלי שגיאות זכר נקבה , יחיד רבים, נגיד ״תראה איזה כחול יפה שמיים היום״ שזה נגיד איזה שמיים כחולים יפים היום. זה יכול להוסיף לדעתי.
כל פרק את מסיימת בסוף מותח, זה מעצבן, יש לך חשק לקרוא את הפרק הבא ולא בא לך לחכות, הוא יהיה רב מכר 3:
כל פרק את מסיימת בסוף מותח, זה מעצבן, יש לך חשק לקרוא את הפרק הבא ולא בא לך לחכות, הוא יהיה רב מכר 3:
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-01-20, 17:17
Shaked כתב:אוי, אם קראת ״הממלכה של קינסקי״ יש שם דוגמא יפה איך לומדים שפה, הכוונה שהמשפטים יוצאים קלוקלים ובעלי שגיאות זכר נקבה , יחיד רבים, נגיד ״תראה איזה כחול יפה שמיים היום״ שזה נגיד איזה שמיים כחולים יפים היום. זה יכול להוסיף לדעתי.
כל פרק את מסיימת בסוף מותח, זה מעצבן, יש לך חשק לקרוא את הפרק הבא ולא בא לך לחכות, הוא יהיה רב מכר 3:
DDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDD:
שקד, ממש שימחת אותי 3>
האמת שלא קראתי את הספר וזה נשמע מעניין. הייתי ממשיכה בכיוון הזה של לימוד השפה אם אחר כך לא היה טוויסט אחר שהייתי מחליטה להכניס לעלילה שהיה מבטל את הצורך בזה XP
כמו שאמרת, כרגע עד פרק 6 כתוב. תכלס יש לי זמן גם לכתוב את פרק 7.
בכל מקרה..... שקד, אתה אדיר 3> איזה כיף שיש לי קורא כמוך X3
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-04-12, 17:56
אני לא מאמינה שפשוט שכחתי מהסיפור הזה! לא יפה מצידי.... ><
בכל מקרה, נחמד לחזור ולקרוא שוב משהו שכתבת.יש לך שפה ממש עשירה וצבעונית! (אבל כבר אמרתי לך את זה בעבר. שום דבר לא השתנה )
אהבתי את הקטע בפרק 3 שקאלדר וליליום לימדו את טרייס את השפה הדרקונית. זה היה פשוט ונחמד. ^^
פרק 4 היה ממש מסקרן ומותח. לקראת הסוף כבר הייתי ממש מרותקת!
אהבתי את זה שכשטרייס מדבר עם ליליום, הוא תמיד צריך כמה שניות כדי לתרגם את דבריה. סוג של תזכורת לכך שהשפה עוד חדשה לו..
בכל מקרה, נחמד לחזור ולקרוא שוב משהו שכתבת.יש לך שפה ממש עשירה וצבעונית! (אבל כבר אמרתי לך את זה בעבר. שום דבר לא השתנה
)אהבתי את הקטע בפרק 3 שקאלדר וליליום לימדו את טרייס את השפה הדרקונית. זה היה פשוט ונחמד. ^^
פרק 4 היה ממש מסקרן ומותח. לקראת הסוף כבר הייתי ממש מרותקת!
אהבתי את זה שכשטרייס מדבר עם ליליום, הוא תמיד צריך כמה שניות כדי לתרגם את דבריה. סוג של תזכורת לכך שהשפה עוד חדשה לו..
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-04-13, 16:50
TheSapphireDragon כתב:אני לא מאמינה שפשוט שכחתי מהסיפור הזה! לא יפה מצידי.... ><
בכל מקרה, נחמד לחזור ולקרוא שוב משהו שכתבת.יש לך שפה ממש עשירה וצבעונית! (אבל כבר אמרתי לך את זה בעבר. שום דבר לא השתנה
אהבתי את הקטע בפרק 3 שקאלדר וליליום לימדו את טרייס את השפה הדרקונית. זה היה פשוט ונחמד. ^^
פרק 4 היה ממש מסקרן ומותח. לקראת הסוף כבר הייתי ממש מרותקת!
אהבתי את זה שכשטרייס מדבר עם ליליום, הוא תמיד צריך כמה שניות כדי לתרגם את דבריה. סוג של תזכורת לכך שהשפה עוד חדשה לו..
ספירררררררררררררררררר ^___________^ תודה רבה!!!
אני ממש שמחה שאהבת!! אני עבודת על פרק 6 או 7 עכשיו, לא זוכרת XD בכל מקרה. ממשיכים להתקדם! בקרוב יגיע עוד! תודה רבה על הפידבק, זה ממש מדרבן אותי להמשיך ולכתוב אחרי כל כך הרבה זמן... 3>
- Equinox
-
מספר הודעות : 219
תאריך הצטרפות : 13.05.12
מיקום : אי שם מעבר לקשת~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-01, 09:00
וברור לך שאנחנו מחכים בקוצר רוח לפרק הבא ומשתוקקים כבר לקרוא אותו 3:
וזה שאנחנו לא מגיבים במשך שנה זה לא שאנחנו לא בודקים יום יום שעה שעה דקה דקה (טוב הגזמתי קצת) את הנושא הזה לראות אם יש פרקים חדשים 3:
וזה שאנחנו לא מגיבים במשך שנה זה לא שאנחנו לא בודקים יום יום שעה שעה דקה דקה (טוב הגזמתי
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-01, 14:35
שקדדד 3>Shaked כתב:וברור לך שאנחנו מחכים בקוצר רוח לפרק הבא ומשתוקקים כבר לקרוא אותו 3:
וזה שאנחנו לא מגיבים במשך שנה זה לא שאנחנו לא בודקים יום יום שעה שעה דקה דקה (טוב הגזמתיקצת) את הנושא הזה לראות אם יש פרקים חדשים 3:
צבא וזה ;; אני אכתוב כשאוכללל!
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-04, 07:42
טוב, אז חוץ מהפרק הזה יש לי רק עוד פרק אחד מוכן. אני עדיין בתהליכים עם פרק 7 XD
פרק מעבר נחמד שכזה שמהווה פתיחה לסאגה ומרגשת חדשה בסיפורנו תהנו!!!
פרק 5 - אתגר הצללים
פרק מעבר נחמד שכזה שמהווה פתיחה לסאגה ומרגשת חדשה בסיפורנו
תהנו!!!פרק 5 - אתגר הצללים
- Spoiler:
- "צפון מזרח," אמר טרייס. הוא גלגל את המפה והשיב אותה לתיק שלו באנחת ייאוש. "כרגיל."
"אל תדאג, אנחנו מתקדמים," אמרה ליליום. "וזה אומר שמתישהו נגיע. אם נשאר במקום לא נגיע לעולם, לכן כל צעד שנעשה הוא כבר התקדמות."
ידיו של טרייס, שאחזו קודם לכן במפה, שלפו מתוך התרמיל הגדול את מימיית המים.
"זה ריק," אמר טרייס בסתמיות. הוא ניער את המימייה מספר פעמים ולאחר מכן הפך אותה כשהפקק פונה אל הקרקע. הוא הקיש קלות על תחתית המימייה ההפוכה והאזין בשמחה לזרם המים שנבע ממנו בדרכי קסם. הוא הבריג את פקק המימייה ולגם לרוויה.
"עוד נשאר לנו אוכל?"
טרייס סיים לשתות והבריג בחזרה את הפקק. "מספיק עד לישוב הקרוב," אמר. "שאם אני לא טועה, אמור להיות גדול למדי. 'לילך השחר' שמו, מקום נחמד. ידוע בגידולי הפירות המשובחים שלו – אפרסקים בעיקר."
ליליום השתתקה לפתע, ממשיכה לצעוד בלי לומר דבר. הדרך שבה עיניה הושפלו, בוהות בחלל, הבהירו לטרייס כי משהו מטריד אותה.
"על מה את חושבת?"
"על בָּאף," היא אמרה בשקט, נושאת אל טרייס עיניים עצובות.
"אחיך?"
"כן. הוא אהב מאוד משקה אפרסקים, אתה יודע."
"לא, האמת היא שלא ידעתי," חייך טרייס. "לא יצא לי להכיר אותו לעומק."
"הוא נער חביב שכזה, אבל תמיד מסתבך בצרות," החלה ליליום לספר. טרייס שמע את הגעגועים בקולה, וליבו התכווץ. "הוא לא היה מוכשר כל כך, במרבית הזמן הוא רבץ בבית ושתה מיץ אפרסקים או הלך לשכנע את גברת טִידְּל, מהמאפייה, לתת לו תופינים. גריילי היה דווקא זה המוכשר במשפחה – הוא היה ממש גאון בכל מה שקשור בטיפול בדרקונים. תמיד חשבתי שירש את הכישרון של אבא."
טרייס התאמץ לפענח את בליל המילים הדרקוניות שאמרה, וחלק גדול מהן לא הצליח להבין. ובכל זאת, היה די במבטה ובמילים הספורות שפענח כדי שיבין את הרגש שמסתתר מאחוריהן. "ומה בנוגע אלייך?"
"אני?" תמהה ליליום.
"את רצית להיות רוכבת דרקונים. זה היה החלום שלך, זוכרת?"
"במובן מסוים, זה עדיין החלום שלי. למרות שהוא התגשם, בצורה מעוותת כלשהי."
טרייס פרץ בצחוק. "אבל תסתכלי על הצד החיובי של הדברים! בקרוב תוכלי להשלים את האימונים שלך! כשתלמדי לעוף כדרקון תשפרי את יכולות הרכיבה שלך, כרוכבת דרקונים. אני מוכן להתערב שאחרי המסע הזה תזכי בגביע 'דראמוליין' בקלות."
"אם לא ינדו אותנו אל צריף האשליות לפני כן, כי יחשבו שאנחנו משוגעים לחלוטין, איני רואה סיבה מדוע לא."
השניים נסחפו בפרץ של צחוק קליל, משחורר. רגליהם, שהתרגלו להליכה הממושכת, צעדו גבעות ומורדות ללא כל קושי, כאילו ידעו את הדרך בעל פה. היה זה יום נעים של קיץ, לא שרבי ולח כמו הימים שקדמו לו. הנוף ומזג האוויר נעשו נעימים יותר כשהחלו לסטות מקו החוף אל כיוון צפון מזרח – אל עבר היערות, וככל שהקיץ התקרב אל קיצו.
"גם את רוצה לשתות?" שאל טרייס, וקרב אליה את המימייה.
"כן, תודה," היא אמרה ועצרה מלכת. טרייס פתח את הפקק והתכופף כדי להושיט לה את הבקבוק. בעודו שב להזדקף לכדה צללית מרוחקת את מבטו. הדמות התקרבה לכיוונם, צועדת במורד הגבעה שהחלו לטפס עליה. כשהתקרבה הדמות במרחק מספיק כדי לבחון את פניה המזוקנות והכהות, הצליח טרייס להבחין בתאווה המטורפת שהציפה את פניו כשהביט במים.
"האיש הזה נראה לי ממש צמא," אמר טרייס בשקט. "אכפת לך אם ניתן לו קצת מים? הרי יש לנו מלאי בלתי מוגבל."
"לא, מבחינתי זה בסדר גמור."
טרייס חייך ונטל את המימייה בחזרה. כשהגיע אליהם הנווד הסט טרייס את תשומת ליבו.
"אדוני," הוא פנה אליו. "אתה נראה לי צמא. יש לנו די מים, ואם תרצה נשמח לחלוק אותם עמך."
האיש נחר בבוז, חיוך מלגלג חושף את שיניו הצהובות. "אתה ללא ספק משוטט טרי, אני צודק?"
"כן, אתה צודק," הודה טרייס, וציין לעצמו כי זו לא הפעם הראשונה שהעובדה הזו מוטחת בהם ולכן עליהם להסתיר זאת – לפני שינצלו אותם לרעה.
"וודאי שאני צודק," אמר האיש בשמץ התנשאות ופרץ בצחוק קולני. בגדיו היו כהים ומרופטים, ספוגי ניחוח של מסעות. "איני רוצה במים שלך, נערי, אך ישנו דבר מה אחר שתוכל להעניק לי – יקר ערך הרבה יותר."
"באמת?" הופתע טרייס. "מה הדבר?"
"אולי לא שמת לב, אבל אתה משוטט עם דרקון צעיר ונדיר למדי. האם אתה יודע כמה הם שווים בימינו?"
"היא לא למכירה." סבר פניו של טרייס החמיר כשהחל להבין את קו מחשבתו של הזר.
"וודאי שלא," המתיק הזר את קולו. "לא מכירה, כמובן. אך מה דעתך על... עסקה מסוג אחר? בוא נאמר – אתגר?"
"אתגר?"
"כן, אתגר," חייך האיש במתיקות מזויפת. "לא משהו רציני, אבל יכול להועיל לך מאוד."
"נשמע," אמר טרייס, מתעלם ממשיכתה העצבנית של ליליום בקצה חולצתו – שכן כעת הייתה גבוה מספיק כדי לעשות זאת.
האיש צחק שוב, למרות שטרייס לא מצא שום דבר שעשוי להצחיק אותו בשיחתם. "יפה," הוא אמר לבסוף. "טוב, אז זו העסקה: אני מנצח – אני מקבל את הדרקון שלך. אתה מנצח – אתה מקבל את כל רכושי וכספי, נוסף לסיוע משמעותי כדי לזרז את הגעתך למחוז חפצך."
טרייס שקל את ההצעה, המפתה מאוד לדעתו. 'עד כמה קשה זה יכול להיות?' חשב. 'אני חייב לנצח, אחרת אאבד את ליליום לנצח, ויחד איתה את המסע הזה. אך אם אנצח – ליליום תחזור להיות בת אדם במהרה. האם אני מוכן לקחת את הסיכון?' הוא הביט בליליום, אך היא רק הביטה בו בהפצרה – לא פוצה את פיה כדי שהזר לא ידע עד כמה גדול ערכה בשל העובדה שהיא יכולה לדבר. באותו רגע הדהד חוק הנדודים השני בראשו – "אל תסמוך על איש" – ובליבו נגמרה החלטה.
"אני מצטער, אבל אני לא מוכן לקבל את העסקה."
"אולי לא הבנת, בחור," הגביר הזר את קולו. "אבל אתה כבר נענית לאתגר שלי, עוד לפני שהצגתי את התנאים. לא שאלתי אם אתה נענה להם – רק הצגתי אותם בפניך כדי שתדע מה עומד לפניך."
טרייס היה מזועזע. "רימית אותי!"
"עדיין לא, ילד, עדיין לא," הוא חייך בזדוניות. "עוד מעט תבין לתוך מה נכנסת. ועד אז, בהצלחה לך." האיש ביצע בידיו כמה מחוות שנראו כאילו הוא מפזר אבקה כלשהי סביבם. משסיים פרס את זרועותיו כמנצח על תזמורת ועצם את עיניו. "אתגר הצללים מתחיל!"
באותו רגע חשכו עיניו של טרייס, במובן הכי פשוט של המילה. כל עולמו הפך אפל, בכל מקום שהביט – חשכה.
"ליליום, היכן את?" הוא קרא, והחל לרוץ בחלל הזה, שאין לו תקרה ואין לו רצפה.
"היא לא שומעת אותך," נשמע קולו של הזר, אך טרייס לא ראה אותו. למעשה – גם את עצמו לא ראה. "לכן כדאי שתקשיב לחוקים, משום שלא אציג אותם שוב בפניך."
"חוקים?"
"החוקים של אתגר הצללים," רעם הקול. "תסתכל למעלה."
טרייס התבונן מעלה, אך לא ראה דבר מלבד חשכה.
"מה אתה רואה?"
"חושך."
"תסתכל טוב יותר."
ייתכן שזה היה רק דמיונו, אבל אי-שם בקצה האפלה הוא ראה נקודה זעירה של אור. "אני רואה צוהר קטן, עשוי אור."
"זו המטרה שלך," אמר. "על מנת לנצח באתגר שלי, אתה צריך להגיע לשם. אך הדברים לא כל כך פשוטים – עליך להגיע לשם בחיים ולנצח במשחק הצללים. כן, ילד, משחק הצללים. אין לי כוח להסברים מיותרים, לכן אומר זאת בקצרה. בכל תור במשחק תקבל קלף. יש כמה סוגי קלפים: קלף הגנה, קלף מתקפה, קלף מלכודת וקלף סיוע. בכל תור אתה משתמש בקלף שקיבלת, ומשתדל לא למות. הקלפים שהשתמשת בהם בתורות הקודמים ימשיכו לפעול למשך כמה תורות נוספים, לכל קלף יש זמן תפוגה אחר."
"אבל... איך אני אראה את הקלפים?"
הזר צחק, צחוקו המטורף מהדהד בחלל הריק. טרייס ניסה להבין לפיו היכן נמצא הזר, אך לא הצליח.
"בוא נתחיל לשחק," אמר הזר, ונשמע כאילו הוא מתפקע מצחוק.
טרייס הרגיש משהו דק שנח בידו. לפריט היה מרקם חלק, מכושף. "יש לי קלף," הכריז טרייס.
"באמת? אם כך אתה הראשון. תתחיל לשחק."
הוא לא ידע מה בדיוק עליו לעשות. האם עליו להציג אותו בפני יריבו? היכן הוא? הוא החליט להניף את הקלף מעלה. שמו של הקלף, מהותו, זרמו אל תוך ידו כקסם עתיק, מרטיט. הוא ידע מהו הקלף, כל תודעתו התמלאה בו. רגעים ספורים לאחר מכן הוא הרגיש משב רוח עצום שפרע את שיערו, אך לא הזיז אותו ממקומו.
"קלף הסופה," אמר הזר בשעשוע. "נחמד. חבל שזה קלף התקפה שמטרתו היא להסיר את כל הקלפים שהשתמשתי בהם קודם – שעד כה הם אפס. תורי."
מגעו של הקלף נעלם מידיו של טרייס, כאילו הקלף התפוגג לחלוטין. בעודו מנסה להבין לאן נעלם הקלף, הוא הרגיש כאב נורא שפילח את חזו. הוא זעק בכל כוחו, אך זעקותיו לא הקלו על כאבו. הכאב היה כמו אלף מחטים שנשלחו אליו, כמו סופת ברקים ששיסעה אותו וטלטלה את כל גופו. הוא צנח ארצה. "מה הדבר הזה?"
"קלף הברק, אחד מקלפי ההתקפה החביבים עלי. למרבה צערך, לקלף הזה יש משך תפוגה ארוך ביותר, אז תשתדל ליהנות משהייתך עימו."
טרייס קילל בליבו. מעולם לא חש כאב כזה, שריתק את כל כולו, מכה בו שוב ושוב. הוא חיכה שקלף יופיע בידיו, ואז קם באיטיות, יד אחת מגנה על חזו הכואב והשנייה מניפה את הקלף מעלה. שוב חלחלה בו מהות הקלף, והידיעה הזו העניקה לו תחושה של שלווה ותקווה.
"הקלף שלי התפוגג! האם זה ייתכן שזכית בקלף הגנה?"
"קלף 'הכיפה',"אמר טרייס, והושיט ידו לגעת בהכרת תודה במעטפת סביבו.
"לעזאזל," קילל האיש. "אה-הא! תראו מה יש לנו כאן... ובן, נערי, אני מניח שזה סוף המשחק. תהנה לך מהשהיה בכיפה הקטנה שלך."
טרייס שמע משק כנפיים נשגב,עוצמתי. "מה הקלף הזה?!"
"זהו קלף 'עוף החול', כמובן. לאיזו עוד יצור יש משק כנפיים נשגב יותר מזה של דרקון?"
'מה? עוף החול?'הזדעזע טרייס. 'רגע! לא! לא יכול להיות שזה נגמר!' הקלף הופיע בידו של טרייס. הוא הניף אותו מעלה בפרץ נחישות והפעיל אותו. 'לא יכול להיות... לא יכול להיות שאני מאבד את ליליום עכשיו! זה לא אמור להיגמר ככה!' הוא הביט בזר שעשה את דרכו במעלה החשכה, אוחז ברגליו של עוף חול גדול ויפהפה. בין רגע הכתה בו ההכרה – הוא רואה. הוא זכה בקלף 'הראייה'.
"בסדר, קלף אחרון," הכריז האיש. הוא הניף את הקלף מולו, שכן כמו שטרייס היה קודם – הוא לא רואה מהו הקלף שבו זכה. טרייס הבחין את ההבעה שבפניו הבוהות קדימה: פחד, בהלה, חוסר ישע. עוף החול נעלם והזר צנח ארצה.
"מה הקלף?" טרייס התבונן בו בשמץ אמפתיה, אך אז נזכר עד כמה נורא האיש וכי אין כל טעם לרחם עליו.
"'התהום'," הסביר הזר בזעם. "קלף מלכודת... לעזאזל, לעזאזל!" הוא קם, מטיח גל של קללות. "שחק כבר, ילד ארור!"
טרייס הביט בקלף שקיבל. 'געש אדמה' נכתב עליו בשפה הצפונית. הקלף היה צבוע בצע חום יפהפה, ומגעו היה ממש כשל האדמה עצמה. הוא הרים אותו מולו והפעיל אותו, תוהה מה תהיה השפעתו. הזר, שבדיוק החל לקום על רגליו נפל בחבטה ארצה. האדמה רעדה תחת רגליו של טרייס, אך לא השפיעה עליו. יריבו, לעומת זאת, הטלטל מצד לצד כבובה, רועד כולו.
קלף הופיע בידו של הזר, אך הוא היה נתון בזעמה של האדמה ולא הצליח להפעיל אותו. האיש נהם בזעם, מנסה להשתלט על רגליו אך כשל שוב ושוב. "נו כבר!" הוא קרא בזעם, ורעש האדמה פסק. הוא הפעיל את הקלף, מתנשף כשור זועם. "זהו זה..." סינן בלחש, וחיוך ניצחון עלה בפניו.
מול עיניו של טרייס התגבש הסיוט הגדול ביותר שלו, נרקם אט-אט בחוטי קסם אפלים. " "'נייטמר'," לחש. קולו רפה, משותק מאימה. למזלו הייתה הכיפה שלו שהגנה עליו, אך הוא תהה כמה זמן היא עוד תמשיך לעשות זאת. הקלף הופיע בידיו, וטרייס חשש להביט בו. הוא התפלל שזה יהיה קלף התקפה, או לפחות הגנה. הוא אזר אומץ והביט בקלף שקיבל, מתקשה לנתק את מבטו מה'נייטמר' האדיר המתקרב לכיוונו. הכיפה שלו התפוגגה באותו הרגע, צעדיו של ה'נייטמר' הוחשו. מכל הקלפים, הקלף שזכה בו היה דווקא קלף 'האכזבה'.
"מה קיבלת, ילד?"
"קלף מלכודת," לחש טרייס באפיסת כוחות. כל גופו כאב, משותק אל מול המפלצת האדירה שעמדה לשלוח אליה את ידיו. הוא השלים עם התבוסה, אך מה שהקשה עליו היה העובדה שלא הצליח להשלים עם העובדה שיאבד את ליליום – ועוד לאיש ההוא. הוא חש אכזבה מרה, וידע שהקלף שבא לרעתו דווקא יטיב עם יריבו.
"תורי לשחק," אמר הזר, עיניו העיוורות בוהות בחלל. הוא הרים את הקלף שלו אל-על, והפתעה הכתה אותו. "נהדר, פשוט נהדר!"
ידיו של ה'נייטמר' נשלחו אל טרייס ועטפו אותו, נושאות אותו מעלה. הוא הרגיש איך הזרוע הכבירה מתהדקת סביב גופו, מאיימת לשבור אותו.
"קלף 'הדסקית'," הכריז האיש.
טרייס ראה עצם שטוח ומואר שהופיע ליד רגליו של הזר. הזר טיפס על הדסקית והחל לרחף איתה מעלה-מעלה. טרייס ידע שהפעם הוא לא ייכשל – הפעם היריב ינצח אותו באמת ובתמים. קצות אצבעותיו חשו במגעו הקר של הקלף, אך הוא לא הצליח להרים את ידו כדי להפעיל אותו או כדי לראות מה הוא. הוא נאבק ב'נייטמר' בכל כוחו, מרגיש איך כל פניו מאדימות ממאמץ ואיך פעולת הנשימה נעשתה קשה יותר מאי פעם. הוא היה חלש, נפשית ופיזית. הוא אחז בקלף בחוזקה כנאחז בתקוותו האחרונה, משמעות הקלף זורמת כנחיל דקיק של אור מקצות אצבעותיו אל תודעתו. אט-אט הכול נעשה בהיר יותר. הוא החל להבין.
"להתראות, ילד. היית יריב טוב, אני חייב לציין, אבל אני חייב ללכת. גְּרָאוֹ אוֹדוֹר, כפי שאומרים בשפה המשותפת לדרקון ולאדם. בחיי, דרקון מדבר, זו ממש מציאה..."
"חכה רגע!" זעק טרייס, עדיין מנסה להיאבק ב'נייטמר'. "אתה... אתה לא תוכל לנצח."
"ומדוע לא?"
"כי הקלף אמר לי," פלט טרייס בקושי רב. "הוא... הוא אמר לי... שבלתי אפשרי לנצח במשחק הזה!"
חצי חיוך עלה בשפתיו של האיש. "אני לא מאמין, קלף 'האמת'," הוא סינן.
"אי אפשר ל-לנצח," רעד טרייס במאמץ, קולו גווע, מעט נחנק מהכוח שהפעיל עליו ה'נייטמר'. "עד שאתה מבין את המשמעות האמיתית של המשחק."
באותו רגע הרגיש טרייס קלילות מוזרה, כאילו הוא מרחף. האור הציף אותו בן רגע, והוא עצם את עיניו בחוזקה. כל שביקש באותו רגע היה להגיע ליעדו – אל הישוב 'לילך השחר' – ולרפא את הכאב החד שפילח את נשמתו. הוא פקח את עיניו למשמע קול מוכר שקרא בשמו.
"טרייס!" קראה ליליום בבהלה, המבטא הדרקוני שלה מעניק לשמו גוון מכושף. "טרייס, תתעורר!"
הוא התעורר בבת אחת, מבוהל. "מה? מה? היכן אני?"
"אני חושבת שהגענו," היא אמרה.
טרייס מצא עצמו שוכב על הקרקע, במקום זר שלא היה בו קודם. "כיצד הגענו הנה?"
"זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך. רגע אחד הייתי איתך ליד הגבעה ההיא, וברגע האחר אתה שוכב כאן, חסר דופק. יש לך מושג בכלל כמה הבהלת אותי?!"
"סליחה," הוא חייך חצי חיוך. "אני... פשוט..." הוא לא ידע איך להסביר את עצמו. הוא קם והביט סביבו. "נראה שהגענו ל'לילך השחר'," הוא הבט באכזבה בישוב שבפניו עמדו. "אני לא מאמין... אני פשוט לא מאמין!" הוא הכה בפניו. "אני כל כך טיפש!"
"מה קרה?"
"אז לזה הוא התכוון ב'סיוע משמעותי'... פשוט למצוא עצמי במחוז חפצי. אני כל כך טיפש, למה לא חשבתי על הר הברקת?!"
"רגע, תן לי להבין," הסיטה ליליום את תשומת ליבו. "אתגר הצללים התרחש בפחות משנייה?"
"מובן שלא, הוא ארך זמן מה."
"אם כך, איך זה שרגע אחד מצאנו את עצמנו כאן?"
"אני לא יודע," הודה טרייס. "אין לי הסבר הגיוני לכך."
"זה באמת משונה... אז אתה אומר שביקשת להיות ב'לילך השחר'?"
"כן, באופן לא מודע כלשהו. אני כל כך אידיוט..."
"אוי, באמת, תפסיק לרטון! ניצחת באתגר, וחסכת לנו מספר ימי הליכה. תראה בעצמך, התיק שלנו מלא עכשיו במזון וכסף! מלבד כמה שריטות על הפנים שלך, אני חושבת שהכול לטובה."
האופטימיות של ליליום שעשעה את טרייס והשכיחה ממנו את האכזבה. "את צודקת," הוא אמר. "אז אני מניח שמה שנשאר לנו עכשיו זה רק – " ראשו פנה בתנועה חדה אל כיוון העיירה. "שמעת את זה?"
ליליום הפנתה את ראשה אל הכיוון שטרייס התבונן בו. "מוזיקה," היא אמרה.
"רָאידֶן..." מלמל טרייס. "נראה כאילו עבר זמן רב מאז ששמעתי מוזיקה כזאת. את זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה?"
"זה היה לפני שנגן החליל ההוא נפגע מה'נייטמרים'."
"כן, אני זוכר," מלמל טרייס כמתוך חלום. הוא החל להתקדם אל כיוון המוזיקה.
"לאן אתה הולך?"
"בואי," הוא אמר. "אני רוצה לשמוע את זה מקרוב."
השניים נכנסו אל תוך העיירה. ככל הנראה הגיעו לשכונה צדדית בעיר, שכונה שאין בה חנויות רבות או עומס תנועה. המקומיים גרו בבתים משונים – בניינים גבוהים וארוכים שמחוברים זה לזה בשרשרת ארוכה ונטולת ייחוד. האנשים הילכו בשלווה, משוחחים בנועם ומחייכים זה לזה. על רקע שלוות אחר הצהריים נשמעה המנגינה בבירור. הצלילים החינניים ריחפו באוויר, מגיעים אל האוזן וחודרים אל הלב. המקומיים נהנו ממנה אך לא הקדישו לה תשומת לב רבה, בניגוד לליליום וטרייס שלא הצליחו להתעלם ממנה. הם הלכו בעקבות הצליל, נואשים לדעת מהו הדבר שיכול להפיק דבר יפה כל כך. במהרה הם מצאו עצמם ברחוב הומה אדם, תוסס. המנגינה התחזקה יותר ויותר, והם ידעו שהם קרובים. ואז הם מצאו אותו – את האדם בעל כישורי הנגינה הקסומים. אנשים רבים התקבצו סביבו, משליכים מטבעות אל כובעו ההפוך. הנגן המשיך להניע את קשתו לאורך המיתר, רגלו האחת טופפת בקצב. סנטרו היה זקוף, תומך בכינורו המוזהב, ידיו נעות במיומנות ועיניו עצומות בתשומת לב.
לבסוף סיים הכנר את הופעתו וקד לקהל, שמחא כפיים בהתלהבות.
"תודה רבה, אני אהיה כאן גם מחר!" קרא הכנר בשפה הצפונית בעודו מחווה קידות. הקהל התחיל להתפזר, רק ליליום וטרייס נשארו לצפות בו.
טרייס בהה בכובעו ההפוך, ורק אז הבין שעליו להשליך לשם מטבע. הוא גישש אחר המטבע בבהלה, ולבסוף זרק אותו אל תוך הכובע.
"תודה רבה," חייך הכנר בעודו אורז את כינורו בתיק. הוא אסף את הכסף והחווה לטרייס בכובעו.
"טרייס, תראה!" לחשה ליליום מתחת לגלימתו של טרייס, חוששת להישמע והיראות במקום הומה האדם הזה. היא הצביעה אל עמוד תאורה שחור שלידו ניגן הכנר. "מה כתוב שם?"
"זו מודעה," הוא אמר והתקרב. הוא הביט בדיוקן שהוטבע על המודעה – פניה היפהפיות של נערה בת גילו. גם בצבעי שחור ולבן ניתן היה להבחין ביופי החריג שקרן ממנה. שיערה היה שחור וארוך, קטיפתי, עיניה גדולות ומהפנטות. טרייס לא הצליח להסיר את מבטו ממנה.
"טרייס, אתה בסדר?"
"מה? מה?" הוא קרא כמתעורר מחלום.
"נו, תראה!" היא קראה. "המודעה הזו מפורסמת בכל העיר, מה כתוב שם?"
היא צדקה. פניה המרהיבות של הנערה הגיחו מכל פינה בעיר. בכל פעם שמישהו הביט בפנים האלה הוא נרתע לאחור – אחוז אימה. מה כתוב שם? טרייס התאמץ כדי להסיט את מבטו מהפנים ולהביט בכיתוב מעליהן: "מבוקשת".
- Equinox
-
מספר הודעות : 219
תאריך הצטרפות : 13.05.12
מיקום : אי שם מעבר לקשת~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-05, 03:40
טאטאטאםם אווו זה נשמע מעניין מרגע לרגע 3:
אני עדיין בתמיהה לגבי העיניים בסוף בפרק 4, בטח יפתיעו בפרק עתידי כשלא נצפה להן מוהאהאהא 3:
אהבתי את הרעיון של המשחק, זה משלב המון אלמנטים מהמון מקומות אך עם הטאץ' הייחודי שלך, שיצור משהוא חדש לגמרי, אהבתי מאוד! אשמח לראות עוד מהמשחק הזה בעתיד!(כמובן שלא באותה הדרך אלא עם טוויסט כדי שלא יחשוב שזה כמו קודם). תמשיכי לכתוב ותתעלמי מהצבא! סתם, צבא זה חשוב, אבל גם זה ^_^
אני עדיין בתמיהה לגבי העיניים בסוף בפרק 4, בטח יפתיעו בפרק עתידי כשלא נצפה להן מוהאהאהא 3:
אהבתי את הרעיון של המשחק, זה משלב המון אלמנטים מהמון מקומות אך עם הטאץ' הייחודי שלך, שיצור משהוא חדש לגמרי, אהבתי מאוד! אשמח לראות עוד מהמשחק הזה בעתיד!(כמובן שלא באותה הדרך אלא עם טוויסט כדי שלא יחשוב שזה כמו קודם). תמשיכי לכתוב ותתעלמי מהצבא! סתם, צבא זה חשוב, אבל גם זה ^_^
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-05, 06:23
Shaked כתב:טאטאטאםם אווו זה נשמע מעניין מרגע לרגע 3:
אני עדיין בתמיהה לגבי העיניים בסוף בפרק 4, בטח יפתיעו בפרק עתידי כשלא נצפה להן מוהאהאהא 3:
אהבתי את הרעיון של המשחק, זה משלב המון אלמנטים מהמון מקומות אך עם הטאץ' הייחודי שלך, שיצור משהוא חדש לגמרי, אהבתי מאוד! אשמח לראות עוד מהמשחק הזה בעתיד!(כמובן שלא באותה הדרך אלא עם טוויסט כדי שלא יחשוב שזה כמו קודם). תמשיכי לכתוב ותתעלמי מהצבא! סתם, צבא זה חשוב, אבל גם זה ^_^
אתמול כתבתי איזה 4 עמודים של פרק שבע, יהיה טוב^_^ תודה רבה, שקד! הכתיבה שלי תמיד מושפעת מדברים אחריפ, בעיקר הסיפורים הישנים שלי, אז אני תמיד מפחדת שזה מעפןxD תודה, קורא נאמן שלי^^ ~חיבוק~
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-07, 21:14
וואה, קצת אקשן!
זה היה פרק מעניין מאוד. משחק הקלפים נראה לי די מוזר פתאום בתוך העלילה, אבל מצד שני, העולם שלך - החוקים שלך.
בכל מקרה אני סקרנית לדעת עוד על המשחק הזה, כי לא ממש חשפת עליו יותר מדי.
וכמובן, אני סקרנית לדעת מי היא הבחורה המבוקשת המסתורית.... 00
זה היה פרק מעניין מאוד. משחק הקלפים נראה לי די מוזר פתאום בתוך העלילה, אבל מצד שני, העולם שלך - החוקים שלך.
בכל מקרה אני סקרנית לדעת עוד על המשחק הזה, כי לא ממש חשפת עליו יותר מדי.
וכמובן, אני סקרנית לדעת מי היא הבחורה המבוקשת המסתורית.... 00
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-05-08, 12:12
האמת שנכון לעכשיו משחק הקלפים היא רק לפרק הזה ולא יחזור ^^'' אבל לכי תדעי 3:TheSapphireDragon כתב:וואה, קצת אקשן!
זה היה פרק מעניין מאוד. משחק הקלפים נראה לי די מוזר פתאום בתוך העלילה, אבל מצד שני, העולם שלך - החוקים שלך.
בכל מקרה אני סקרנית לדעת עוד על המשחק הזה, כי לא ממש חשפת עליו יותר מדי.
וכמובן, אני סקרנית לדעת מי היא הבחורה המבוקשת המסתורית.... 00
תודה רבה! 3>
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-07-20, 00:34
טוב אני מפרסמת את פרק 6 כדי לדרבן את עצמי לסיים כבר את פרק 7 לכל הרוחות, יש לי את הרעיון שלו וחצי כתוב כבר, אבל אין לי מספיק השראה לסיים הכל ;;
אז הנה,פרק 6!
(אגב, היו לי כמה בעיות עם המסמך של הסיפור אז עכשיו הוא בגרסה שהעתקתי מקובץ txt מה שאומר שאין לי את כל הסימונים של מה שליליום אומרת בפונט נטוי... לא נורא ^^"
באופן כללי, כל המבנה קצת התבלגן...
)
פרק 6 - מבוקשת
אז הנה,פרק 6!
(אגב, היו לי כמה בעיות עם המסמך של הסיפור אז עכשיו הוא בגרסה שהעתקתי מקובץ txt מה שאומר שאין לי את כל הסימונים של מה שליליום אומרת בפונט נטוי... לא נורא ^^"
באופן כללי, כל המבנה קצת התבלגן...
)פרק 6 - מבוקשת
- Spoiler:
- כשליליום בכיס גלימתו, שוטט טרייס ברחובות "לילך השחר" בחיפוש אחר אכסניה ראויה לישון בה. בכל כיוון שאליו הסב את מבטו הוא נתקל באותן עיניים מכשפות ומצמררות של הנערה המבוקשת. במודעה לא נכתב במה חטאה או מה שמה, רק צוין שהיא מסתובבת במחוז הצפוני ושדרגת הסכנה שלה היא שמונה.
"לצורך ההשוואה, רוצח סדרתי מטורף ידורג לכל היותר ברמה שש," הסביר טרייס לליליום בעודם מתרחקים מלוח המודעות המרכזי של העיר. מאותו רגע, המבט הרדוף לא עזב את פניו. ליליום ראתה בכך דאגה, חשש מכך שיתקלו בה בהמשך מסעם, אך האמת הייתה שטרייס היה מבולבל מאוד. פניה של הנערה היו יפות כל כך, עיניה כמו אחזו בו בחבלי קסם. הוא חש בקסם שעטף את אותה ישות קטלנית, קסם אפל שערפל את חושיו כשירת סירנות ומשך אותו לדעת עוד עליה. יחד עם זאת, בסתרי ליבו קיננה הידיעה שמפגש עם אותה נערה יביא לסוף הרפתקאותיהם. כשהוא נקרע בין הלב להיגיון, פגשו עיניו של טרייס בצללית מוכרת שנעה בהמשך הרחוב.
"את רואה את זה?" סינן טרייס מבין שיניו, צועד באיטיות אל עבר הדמות המתרחקת.
"רואה מה?" לחשה ליליום, מסיטה מעט את קצה גלימתו.
"קאלדר," הוא השיב. "או לפחות כך נדמה לי."
"קאלדר?" השיבה ליליום. "אבל הוא לא...?"
"אני יודע, זוהי הסיבה שזה נראה לי מוזר."
באיטיות ומבלי לעורר חשד עקב טרייס אחר צעדיה של הדמות המרוחקת. ככל הנראה, היא נכנסה אל אחת המסבאות הפופולאריות בשכונת "שלושת האירוסים". טרייס המתין כמה שניות ולאחר מכן נכנס אל המסבאה באדישות. בזווית עינו הוא הבחין בנער היושב סמוך לדלפק והתקרב אליו. כעת לא היה לו ספק; זה היה קאלדר. טרייס ישב לצידו של הנער, קורא לברמן כדי להזמין כוס אחת של משקה אפרסקים. הוא התבונן בנער וחייך אליו, כמו שם לב אליו רק באותו הרגע.
"שלום," אמר טרייס בנימה ידידותית.
"היי," השיב הנער, מחייך בלבביות. הוא לגם מן המשקה שהזמין - משקה וניל ותמרים, לפי אבחנתו של טרייס – ואחר הושיט אל טרייס את ידו. "סָאי, נעים להכיר."
טרייס לחץ את ידו של הנער, מנסה לא להראות את הבלבול והמבוכה שחש. "טרייס," הוא אמר. "מצטער, פשוט חשבתי שאתה מישהו אחר... תגיד, אתה קרוב משפחה של מישהו בשם קאלדר, במקרה?"
סאי פרץ בצחוק משועשע. "קאלדר לא קרוב משפחה שלי, אבל אני בהחלט מכיר אותו." הוא הנמיך את קולו והביט בכוסו הגבוהה בשעשוע. "חשבתי שהוא כבר נפטר מן ההרגל הזה," מלמל לעצמו, "אבל אני מניח שאין ברירה..."
"הרגל?" שאל טרייס בנימה מהוססת, תוהה אם סאי דיבר אליו או שמא חשב בקול רם.
סאי הנהן, שותה מהמשקה שלו. "אז תגיד, איך פגשת את קאלדר?"
"אני נמצא במסע כרגע," הסביר טרייס. "פגשתי אותו בנירלנדיס, והוא לימד אותי הרבה דברים על חיי נדודים." טרייס נזהר בלשונו. למרות שסאי היה חביב מאוד, ונראה שהכיר את קאלדר זמן רב יותר ממנו, הוא לא רצה לחשוף פרטים רבים מידי על מה שראה.
"נירלנדיס, הא? טוב, אתה יודע מה אומרים: 'כל הדרכים מובילות לנירלנדיס'."
"כן," הסכים טרייס. הברמן הגיש את משקה האפרסקים המהודר, וטרייס החל לגמוע ממנו בצמא.
"אמור לי, האם עברתם בקו החוף בדרככם?"
טרייס הניח את כוס המשקה שלו באיטיות ונשאר להביט בה, מהורהר. "כן, עברנו."
"אם כך, ראית?" שאל סאי בזהירות.
טרייס הנהן, מנסה להישאר מחושב וזהיר תחת מבטו הבוחן של סאי. אין ספק, הוא מכיר את קאלדר זמן רב, אך האם הדבר שסאי התכוון אליו היה הדבר המשונה שעיניו חזו בו? הניצוץ הסמוי בעיניו של סאי שכנע אותו להרפות מעט מזהירותו, בתקווה לאמת את חשדותיו. "הוא נפרד ממני, וצלל אל מצולות הים." אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה, שב להתבונן בכוס המשקה שלו ולערבל את קוביות הקרח ופלחי האפרסקים.
סאי השתתק לרגע קט, בוחן את טרייס בדממה. "בוודאי פחדת," הוא אמר. "לא כולם רגילים לחזות בעל טבעי."
טרייס נשא אליו את מבטו, מנתח את הרמז שבדבריו.
נראה שסאי חיכה בדיוק לתגובה זו. "אבל אתה כן רגיל לעל טבעי, נכון?" הוא חייך. "וגם אני."
חיוך של הזדהות עלה בפניו של טרייס, הקלה מציפה את ליבו. הוא הביט סביבו והנמיך את קולו ללחישה. "אם כך, אתה וודאי מ'סולה'- כפר הכשף הצפוני! אני בא מכפר הכשף הדרומי, 'ריליאן'!"
"זה כמעט הופך אותנו למשפחה," חייך סאי בחום. "אני חושב שאני חייב לך כמה הסברים, לגבי קאלדר."
"אני מקשיב," אמר טרייס. גם ליליום, מכיס גלימתו, הקשיבה בדריכות.
"טוב, כפי שבוודאי הספקת להבין, קאלדר אינו בן אנוש. הוא חי ונולד בממלכה התת-קרקעית 'אטלנטיס', והוא אחד מארבעה עשר הנסיכים של הממלכה. מכיוון שהוא הבן התשיעי במספר, תפקידו הוא בעיקר לקיים יחסי הידברות עם 'העולם שבחוץ'. אתה יודע, פוליטיקה," הוא חייך, מסובב את קוביית הקרח במשקה שלו בעזרת מקל הווניל שבצבץ מן הכוס. "בני 'אטלנטיס' מצאו דרך לנשום הן מתחת למים והן על פני האדמה, אך המראה שלהם כל כך שונה מזה של בני האדם שהם לא יכולים להתהלך כאן בחופשיות. זו הסיבה שהם צריכים 'ללבוש' צורה אחרת. קאלדר בוחר לרוב בדמותי, מפני שאני בן האנוש היחיד שביקר בממלכתם," הוא הבחין בניצוץ הסקרנות שבעיניו של טרייס ומיהר להרגיעו. "זהו סיפור ארוך ומורכב מאוד, לכן מוטב שאחסוך אותו ממך. כרגע אני כאן, מנסה את מזלי במכירת שיקויים לחסרי-הקסם, וידידנו קאלדר מנסה להשאיר את הממלכה שלו שפויה ובטוחה. כל אחד וסיפור חייו. אבל מה איתך? מה מביא אותך הנה?"
טרייס הביט סביב בחשדנות. "אני לא בטוח שאני יכול לומר זאת כאן..."
"אל תדאג, מרבית הנוכחים כאן הם בעלי-קסם, השאר הם משקאות. המקום קטן ופינתי, וחסרי-הקסם משוכנעים שהוא כבר נסגר מזמן. יש כאן קהילה קטנה של בעלי-קסם שבאו מכפר הכשף הצפוני ומזה המזרחי – 'וויולט'. המסבאה הזאת היא מקום ההתכנסות העיקרי שלנו. לעיתים רחוקות מאוד מגיע לכאן אדם מכפר הכשף הדרומי. שמעתי עליו הרבה, אבל מעולם לא ביקרתי שם בעצמי."
"טוב, אני מניח שהכפר שלנו לא שונה בהרבה משלכם, אולי קצת קטן יותר," חייך טרייס. "'ריליאן' הוא כפר שלו למדי, מלבד עובדה שהוא סובל מהתקפות תדירות של מפלצות ענק אפלות בשם 'נייטמרים'. שמעת עליהם?"
"שמועות, לא יותר," השיב סאי בסקרנות. "אף פעם לא זכיתי לשמוע עליהם ממקור ראשון. מדוע הן מתקיפות דווקא את הכפר שלכם?"
"אני לא יודע, אני מניח שזאת מקריות. שדה חיטה הוא כל מה שמפריד בינינו לבין 'יער אלף הסליחות'. אני משער כי הם מקננים באזור, אם אפשר לקרוא לזה כך, והכפר שלנו הוא מטרה נוחה לבריונות. מדי כמה שנים צריך לשקם אותו מן ההתקפות, אך יש פעמים שבהן האבדות חמורות יותר. חלק מהאנשים נעלמים, חלקם מתים, ואחרים מקבלים צורה אחרת."
"צורה אחרת? כלומר, נייטמרים מטילים גם כשפי שינוי צורה?"
"בין היתר, כן. הם רומסים את הבתים והאנשים ברגלי הטיטאנים שלהם, ומטיחים לחשים בלתי הפיכים לכל עבר. כל מה שאפשר לעשות זה להתחבא. תאמין לי, ניסינו כבר הכול, דבר לא עוזר. 'נייטמרים' זה לא סוג המזיקים הרגיל שאתה עשוי להיתקל בו. תרסיס לא יפתור את הבעיה."
"זה נורא," הצטמרר סאי. "אני לא רוצה להישמע גס רוח, זה רק מתוך סקרנות, אך אמור לי - מישהו קרוב אליך נפגע?"
ליליום הגיחה מתוך גלימתו של טרייס בביישנות, עיניה הכחולות זועקות את זעקת השבר שגרונה לא יכול להפיק.
"סאי, זוהי ליליום," אמר טרייס. "חברת ילדות שלי, ושותפתי למסע."
"איזו דרקונית נאה! נעים להכיר," חייך סאי וטפח על ראשה. כשהבחין במבט שבעיניה הוא קפא במקומו, מבוהל.
"היא הייתה פעם אנושית," הסביר טרייס בלב כבד. הוא ניסה להסתיר את הרעד שעבר בקולו כשדמיין בעיני רוחו את פניה של ליליום. "אבל נייטמרים החליפו בין הגוף שלה לבין זה של הדרקון שלה כשניסתה להגן עליו מההתקפה שלהם. הגוף המקורי שלה... לא שרד את ההתקפה."
סאי הרחיק את ידו. "אז יצאת למסע הזה כדי למצוא פיתרון?"
"זו הברירה היחידה שלי."
"אני מצטער," אמר סאי בכנות. לא הייתי צריך להיות ישיר כל כך... זה היה גס רוח מצידי." הוא דחק את המשקה שלו. "רוכבת דרקונים שהפכה לדרקון," הוא מלמל. "טרגי ואירוני בו זמנית."
"כרגע אנחנו מחפשים מקום להעביר בו את הלילה. אתה מכיר מקום כזה?"
עיניו של סאי אורו לפתע, כאילו נזכר בדבר מה. "כן, אני מכיר מקום נפלא! שמו 'אכסניית הירח המלא', והוא מנוהל על ידי אדם חביב מאוד מכפר הכשף המזרחי."
טרייס חייך. "נהדר! היכן היא נמצאת?"
"לא רחוק מכאן, למען האמת. אתה רק צריך לחצות את חנות הנעליים של סופּורְן שנמצאת בפינה, תמצא את האכסניה בהמשך הרחוב. תגיד, הדרקונית שלך יודעת לעוף?"
טרייס לא הבין מדוע הוא שואל זאת פתאום. "לא, אני חושב שהיא עדיין צעירה מידי. למען האמת, אני לא ממש מבין בגידול דרקונים, אז אני לא בטוח בכך."
סאי חייך בשביעות רצון. "אני מכיר מומחה בדרקונים שגר חמישה בתים ליד האכסנייה. הוא בטוח יכול לעזור לך." הוא ביקש מהברמן פיסת נייר, וכזו הוגשה לו החל לכתוב עליה במרץ בעזרת עט ששלף מכיסו. "השם הוא נייט," הבהיר. "זו הכתובת שלו. אם תתקשה למצוא אותה שאל את אָרְטִי, בעל האכסניה."
טרייס נטל את המפית, קורא את הכתב הצפוני בבלבול. "אני לא יודע איך להודות לך. זה אדיב מאוד מצידך."
"זה המעט שאני יכול לעשות כדי לעזור לך," אמר והושיט לו את ידו.
טרייס לחץ את ידו בחום.
"ואת, ליליום," הוא אמר והביט בדרקונית סגולת-הקשקשים. "אני מקווה, מעמקי ליבי, שתצליחי לחזור להיות אנושית. לא, אני בטוח. וכשזה יקרה, צרי איתי קשר, בסדר?"
ליליום הנהנה במבוכה.
"תודה לך," אמר טרייס. "תודה רבה." טרייס סב לאחור, לא לפני שהציב מספר מטבעות על הדלפק כתשלום על המשקה שלו ונפרד מסאי בהינף יד מלא משמעות, מלא בתקווה שדרכיהם יפגשו בשנית.
רק כשיצא מן המסבאה הבחין טרייס בקסם הרבה שהיה סביבו כל הזמן הזה. עסקי רוקחות קטנים ופינתיים בוודאי היו חנויות שיקויים, וחנויות כלי הבית החזיקו, ללא כל ספק, במבחר כלשהו של שרביטים, קדרות ושאר אביזרי כישוף מיושנים. הילדים ההם, שקודם לכן שיחקו ביניהם, התאמנו בלחשי ריחוף ושינוי צורה על אבנים קטנות. הוא עצם את עיניו ושאף אוויר מלוא ריאותיו, נושף בהדרגה. הוא חש בריח חיוור של קסם באוויר. אמנם הוא היה קלוש, אך די היה בכך כדי למלא אותו בכוחות מחודשים.
"קדימה, ליליום, נחפש את האכסניה הזאת," לחש לה, טופח על כיס מעילו קלות כמשתף אותה בפרץ ההתלהבות שלו. הוא שמע צחוק חלוש וניסה גם הוא להסתיר את חיוכו, ללא הצלחה.
כפי שסאי ניבא, הוא מצא את חנות הנעליים של סופּורְן בנקל. משמצא אותה פנה בביטחון אל רחוב "פריחת המגנוליה", שבו קיווה למצוא את האכסניה המובטחת. הוא בדק את הפתק שניתן לו בשנית כדי לוודא שהוא נמצא במקום הנכון. הוא נשא את מבטו מעלה: "ברוכים הבאים לאכסניית הירח המלא", אמר השלט הצנוע והחביב להפליא שקידם את פני המתארחים באכסניה.
"טוב, זה בוודאי המקום," לחש לליליום. הוא הביט בכניסה בהיסוס, מצלצל בפעמון הדלת הקטן. לאחר שנשמעו צליליו הענוגים של הפעמון הופיע גבר נמוך קומה ובעל זקן שיבה עבות.
"שלום לך, נערי," אמר הגבר, גבותיו הלבנות והעבותות מתרוממות בהפתעה כשסקר את הופעתו של טרייס. "נווד, לא פחות ולא יותר. מצטער, על גסות הרוח, נערי, פשוט עבר זמן רב מאז שנוודים חדשים הגיעו הנה. היכנס, היכנס, הרגש כמו בבית!"
פנים האכסניה היה מסודר ומעוצב בטוב טעם, ממש כמו חלקה החיצוני. היה משהו בצניעות הזאת ובטוב הלב שקרן מעיניו של המארח שגרם לו לחבב את המקום.
המארח קטן-הקומה האיץ צעדיו אל הדלפק הכהה, יושב על השרפרף כדי שיוכל לפגוש בעיניו של טרייס. "ברוך בואך נערי אל 'לילך השחר'," הוא הכריז בחביבות, "מה דעתך על העיר עד עכשיו?"
"היא נהדרת," אמר טרייס בבלבול.
"וכמה זמן אתה מתכוון להישאר כאן?"
"איני יודע," השיב טרייס. "אני לא חושב שאשאר זמן רב, אבל אני זקוק למנוחה לאחר מסע ארוך כל כך. אני חושב שאשאר כאן שני לילות."
"בסדר גמור," כתב המארח. "שמי הוא ארטי, ואתה מוזמן לפנות אלי בכל בקשה שלך. למקרה שתשנה את דעתך ותרצה להאריך או לקצר את זמן השירות שלך, אני אהיה כאן בדלפק או בחדר בעובדים שנמצא שם," הוא הצביע אל עבר דלת עץ פשוטה שהייתה לא רחוק מן הדלפק. "המדרגות נמצאות שם," הוא הצביע אל עבר חדר המדרגות, "וחדר האוכל שם," הוא הצביע על דלת רחבה שהייתה בסמוך לחדר העובדים. "יש מיקום מסוים בו אתה מעדיף את החדר שלך? נוף ליער, או אולי לפארק?"
"לא."
"נהדר! אם כך, אני רושם: חדר לאדם אחד, קומה שנייה, נוף לפארק העירוני. בסדר?"
"בסדר גמור," אישר טרייס בחיוך.
"יופי. אם כך, אלך להביא את המפתחות שלך," אמר וקם ממקומו אל חדר העובדים.
"חכה רק רגע, אדוני, מה עם התשלום?"
"הו," ארטי פתח את הדלת וחייך. "שנים עשרה מטבעות ללילה," אמר, ומיהר להביא את המפתח.
טרייס הופתע. המחיר היה זול בהרבה משחשב. הוא הוציא את המטבעות והניח אותם על הדלפק. לאחר מכן הביט סביב באדישות, עד שהבחין כי מחוץ לאכסניה עמד בחור מבוגר ממנו שנעץ מבט משונה בדלת האכסניה השקופה. טרייס נרתע מעט והסב את מבטו, שמח לראות את פניו המחייכות של ארטי מגיחות מחדר העובדים.
"קיבלת חדר נפלא," אמר המארח המבוגר. "שתהיה לך שהיה נעימה. ארוחת הערב מוגשת בעוד שעה, כלומר בשעה שבע וחצי, וארוחת הבוקר בתשע בבוקר."
"תודה רבה לך," אמר טרייס ונטל את מפתחות חדרו.
אותו הלילה ישנו טרייס וליליום בנחת, ליליום מכורבלת בכורסא קטנה וטרייס במיטתו הרכה והחמימה. האוויר הקסום השקיט את חלומותיהם הרעים והניח להם לישון בשלווה, כאילו שבו אל ביתם האהוב, אל כפר הכשף שייתכן ולא יחזרו אליו לעולם.
עיניו של טרייס תרו בחוסר-מנוחה לרוחבה ולאורכה של המפה, מוחו מאומץ עד קצה גבול יכולתו כדי לפענח את הדרך הטובה ביותר להגיע להר הברקת. עיניו התמקדו שעה ארוכה בחלקה הירוקה עליה עוטר ברוב חן וסגנון הכיתוב: "יער אלף הסליחות". שמו של היער ניתן לו בעקבות האגדה לפיה כל אדם שהניח את כף רגלו ביער הצטער על כך, אלף אלפים של סליחות. טרייס פקפק באמינות האמרה הזו, כמובן. לפי דעתו היו אלה רק שטויות שהמציאו העירוניים כדי להרחיק מעליהם את עול המסתורין של "הארצות הפראיות" ששכנו הרחק מעבר ליער הזה. רק כעת, כשהביט במפה לעומק, הוא הבין עד כמה מעט הוא יודע על עולמו, או עד כמה טעה לחשוב עליו עד כה. במפה תוארו שטחי "הארצות הפראיות" כשטחים עצומים שצפנו מפלים, הרים, אגמים, ושדות רבים. אילו רק היו העירוניים אמיצים דים לחצות את היער, היה נפרש בפניהם עולם שלם שיכלו לגלות.
בחדר ששכר ב"אכסניית הירח המלא" שלט, ללא צל של ספק, הצבע האפור. מצעי המיטה הבודדה, כמו גם שידת הלילה, כורסת העור, וארון הבגדים הקטן – כולם נצבעו באותו גוון אפור כעכבר. על רקע התפאורה החד-גונית בלטו קשקשיה הסגולים של ליליום, שהתרווחה בנמנום בכורסת העור. שמי העיר החלו להיצבע בדמדומי הערב, ברק השמש דועך מקשקשיה של ליליום ומותיר אותם אטומים ועייפים.
טרייס קיפל את המפה ביאוש וצנח על המיטה. החל מכאן מועדות פניהם אל עבר היער, החליט. בהנחה שיעברו את היער וישארו בחיים, הוא הוסיף לעצמו במרירות לעצמו במרירות, ימשיכו אל הארצות הפראיות ובסופן אל הר הברקת. הוא לא היה יכול שלא לתהות מה נמצא בהמשך. הרי ראה כבר דברים משונים עד כה... דברים שלא חשב שיראה במו עיניו. מה צופנות האדמות שלא נחקרו?
'טוב, דבר אחד בטוח,' חשב. 'אם מישהו שרד את המסע והצליח לצייר את המפה הזאת, הוא בוודאי זה שיודע את התשובה.' מבטו העייף נח על ליליום המנומנמת. על אף שלא היה דבר אנושי בתמונה שניבטה לו בעיניו, לא היה ניתן לטעות בדבר. זו הייתה ליליום, אותה ליליום שנשמה את משק כנפי הדרקונים מילדותה.
טרייס זינק ממקומו כחץ מקשת. הוא שמע רשרוש מרוחק שבא מכיוון החלון. בזהירות רבה הוא התקרב אל עבר החלון והציץ בעדו. בחשכה שהחלה למלא את העיר הוא הצליח להבחין אך בקושי בצלליתו המוכרת של אדם עומד מתחת לאכסניה. האדם הושיט ידו אל עבר הקיר כמנסה להוציא משם משהו. לבסוף תלש ממנו מה שנראה כפיסת נייר ובהה בה שעה ארוכה. טרייס ניסה להתכופף מעט יותר כדי להטיב לראות מה היה הדבר, אך נראה כי האדם הבחין בנוכחותו. לרגע אחד נפגשו עיניהם וטרייס זיהה: זהו אותו אדם שראה בבוקר מביט במודעה על הנערה המבוקשת. האדם הנבוך מיהר לפנות משם, לוקח איתו את התמונה.
'משונה,' חשב טרייס לעצמו בעודו מביט בו מרחוק. 'הוא מכיר את הנערה המבוקשת?' סקרנותו בערה בו רק מהמחשבה על כך. האדם הזה בוודאי יודע בגין מה היא מבוקשת. הוא בוודאי יודע מה הסוד שמסתירות העיניים המכשפות האלה...
הוא הביט באדם הנרתע לאחור, הפנה מבט מהיר אל הדרקונית הישנה ושוב הביט באדם ההוא. אותו רגע קל של חוסר תשומת לב הספיק לו כדי לפתוח בריצה במורד הרחוב.
'לעזאזל!' חשבת טרייס. האם עליו לרוץ אחרי האיש? אם לא, לבטח יפספס אותו וייתכן שלא יתקל בו שוב, שלא ייקבל את התשובות לשאלות שחונקות את גרונו. ברגע של אובדן הדעת מצא עצמו טרייס רץ במורד מדרגות האכסנייה, פותח את דלת הכניסה בכוח ומזנק אל עבר הרחוב. כשעמד בפתח הדלת, מתנשף, ראה כי לא היה שם אף אדם. כשטיפה קטנה של גשם נחתה על אפו, מלווה בטיפות נוספות שנשרו בזו אחר זו בקצב מתגבר, החליט טרייס להודות בתבוסתו ולשוב לחדר כשהניח את ראשו על הכר וההביט בליליום הישנה, עלתה בליבו תקווה שבבוקר הכל יתבהר.
תזוזת המיטה הקלה העירה את טרייס משינה רצופת סיוטים.
"מה? ל-ליליום?" הוא שפשף את עיניו. אור הבוקר כבר הגיח מבעד לווילונות האכסניה. הדרקונית המבולבלת התכווצה לידו בכדור קטן וסגול, מבולבלת מעט. כשטרייס חש בצינה הפתאומית שבחדר הוא מיהר לעטוף את עצמו בזרועותיו. ליליום מיהרה להתקרב אליו.
"קר לך?"
הדרקונית הנהנה והשפילה את ראשה, מצטנפת קרוב אליו. טרייס חבק אותה בזרועותיו בניסיון לחמם אותה. כדרקונית, חום הגוף שלה היה מושפע ישירות מהסביבה. אם לא תשמור על חום גופה, היא תהיה בסכנה.. טרייס חיפש את מקור הצינה והבחין בנקל שהוילון התנפנף לו מעלה ומטה לפי גחמתה של הרוח. ודאי שכח את החלון פתוח בלילה. הוא מיהר לסגור את החלון ובן רגע רווח להם.
"את צריכה לשמור על עצמך, ליליום, שלא תתקררי. את דרקונית עכשיו..."
"אני יודעת," השפילה ליליום את מבטה. "כנראה אבל שאני עוד לא ממש טובה בלהיות אחת כזו.."
טרייס השתהה למספר רגעים לצורך עיבוד דבריה ולאחר מכן חייך באדיבות. "את דרקונית נפלאה, ואת מה שאת לא יודעת את תמיד יכולה ללמוד." ולפתע הוא נזכר. "האיש שקאלדר.. כלומר, סאי, המליץ לנו עליו!"
"מומחה הדרקונים?"
"כמובן! הוא גר כמה בתים מכאן, נוכל לבקר אותו. אם נמצא אותו ויהיה לו דבר מה מעניין לידע אותנו בו, נשהה כאן במהלך היום כדי לשמוע את דבריו. המודעות על הנערה המבוקשת מעוררות בי מידה מסויימת של חשש, אני חושב שבמקרה כזה ייטב אם נעביר לילה נוסף באכסניה ונצא עם אור ראשון של שחר. המקום הזה נחמד מאוד והוא אינו יקר כלל."
ליליום הסכימה בחיוך דרקוני. בטנה השמיעה צליל קרקור דקיק שהצחיק את טרייס כל פעם מחדש.
"אבל קודם כל, אני חושב שכדאי שנחטוף לנו ארוחת בוקר הגונה."
טרייס הניח לליליום לסעוד ממזון הדרקונים המשובח שלה בחדר, נועל אחריו את הדלת היטב ופונה אל חדר האוכל כדי להשביע את רעבונו. חדר האוכל היה מקום פשוט וביתי, שולחן עץ כפרי ערוך לשמונה אנשים ומאחוריו חלון ודלפק המציצים אל המטבח. הריחות עלו באפו של טרייס והובילו אותו כמהופנט לכיוונם.
"פשטידת ברוקולי וגבינות, חליטת צמחים וקפה, חמאה טריה, לחם שיפון וריבת פירות יער ביתית. לצערי נגמר לנו מלאי עוגות השמרים. מה דעתך על הארוחה, נערי?" קולו של ארטי היה קסום כל כך באוזניו.
"איני יודע מה להגיד," הוא אמר, ואכן המילים יצאו מפיו בקושי רב. "תודה רבה על האירוח הנדיב, האדון ארטי."
"'ארטי', בפשטות, יהיה הולם לחלוטין, איש צעיר," הוא חייך. "שב וסעד-נא עימי. היום אין אורחים רבים באכסניה אז נאכל רק שלושתינו.
"שלושתינו, אדוני?" טרייס רצה לוודא ששמע נכון את דבריו.
"אתה, אנוכי, והטבחית שלנו, הגברת פּלאם."
"מרת פלאם, ליתר דיוק, ואישתו החוקית של הברנש הזקן איתו אתה מדבר," אמרה בחיוך הגברת שנכנסה מדלת המטבח. היא הייתה עגלגלה בגזרתה ומתוקה להחריד, תלתליה זהובים וגדולים ועיניה כסופות כמעט. ללחייה היה סומק ורוד ומלא חיים. היא חייכה כשהגישה ת הפשטידה לשולחנם. "אני מקווה שהסעודה תהיה לרוחך, נערי. ארטי יידע אותך על המחסור בעוגת השמרים?"
"כן, גברת פלאם. הוא יידע."
"אני מבינה.. זה חבל מאוד, אתה מבין, כי היו אלה עוגות פשוט יוצאות מן הכלל. כל לקוחות האכסניה שיבחו אותה תמיד ואף היו מספר אנשים שהיו להוטים אחריה, אשר לא נמנו עם לקוחות האכסנייה, ובכל זאת חזרו ושבו על מנת לטעות מהעוגה."
"זה בסדר, נערי, לא הפסדת שום דבר. כל המזון שעל שולחננו נהדר ובושל על ידי ידיה המבורכות של אישתי. התכבד, איננו יכולים לאכול את כל המזון שכאן לבדנו!"
הארוחה ערבה לחיכו של טרייס. הוא נהנה לשוחח עם השניים, ללא חשדות ומעצורים כפי שהיה צריך לנהוג בכל שארית המסע. הם לא התעניינו בחייו והוא לא בשלהם. הם לא דרשו לדעת דבר.
אבל הלחם היה חם והריבה מתוקה שריחפה עליו נימוחה ועדינה. היה בה משהו כמו חיבוק. זה היה בדיוק אותו מרקם של קונפיטורת האוכמניות ותמצית שורשי הורדים שאימו נהגה להכין. האם הוא מתגעגע אליה?
כשסיים את הארוחה הודה להם טרייס וחזר מעלה.
"אני מצטער על העיכוב, ליליום. חיכית לי הרבה?"
"זה בסדר," עיניה צחקו. ההקלה מלראות אותו שוב ניכרה בפניה. "שמע, מזון הדרקונים הזה גם לא רע בכלל, אתה יודע? האמת שאני יכולה להתרגל לזה," היא מיהרה לצחוק כדי לטשטש את המרירות שבדבריה.
"אז מוטב שתזכרי את הטעם הזה היטב, ליליום, כי בקרוב מאוד כבר לא תאכלי מזון דרקונים יותר. אלא אם ממש יתחשק לך, כמובן, אני לא אעצור אותך."
החיוך שלה התרכך והתמלא במתיקות וחמימות. זה בהחלט דבר שהיא תתקשה להתרגל אליו, האדיבות של טרייס. האם הוא חש אשמה על שלא הצליח להציל אותה? או בעבור כל אותם שנים אבודות? או אולי הוא כבר לא רוצה לחזור הביתה יותר?"
"חיוך דרקוני זה דבר משונה," הוא ציין. "לא חשבתי שדרקון יכול לחייך. אבל את ידעת, נכון? הרי עבדת איתם כל חייך."
ליליום הנהנה. "והם גם מקשקשים בזנב כשהם שמחים מאוד או חשים שביעות רצון."
"מעניין..." אמר טרייס בעודו מסדר את תיקו ליציאה, מעלים את עקבות שנתם בחדר הזה הלילה במקרה ויצטרכו לצאת במהרה. "את חושבת שלנייט ההוא באמת יש ניסיון?" הוא אמר כשהוא מנסה לגלגל את המפה ולדחוס אותה לתיק המסע בין כל שאר הציוד מבלי להרוס אותה יתר על המידה.
"זה לא כאילו יש לנו יותר מידי ברירות, לא?"
"אבל זה אומר שנצטרך לספר לו פרטים על עצמנו, ליליום, והוא זר גמור."
"ידעת להיחשף בפני סאי כי הרגשת שהוא 'משלנו'. אני לא חושבת שנייט יהיה מקרה שונה."
"אני מקווה מאוד," אמר טרייס. "טוב, לקחתי את כל מה שצריך. שנלך?"
"בשמחה!" אמרה ליליום וקפצה אל תוך התיק הפתוח.
השניים יצאו מאכסניית הירח המלא אל הרחוב, לא משאירים אחריהם עקבות. טרייס סוכך על עיניו, מתגונן מאורה האכזר של השמש המטיילת במעלה השמיים. הוא העיף אז מבט טרוד בהוראות שהכתיב לו סאי והביט לצדדיו. כשהוא עוקב אחרי הוראות המפה, לא התקשה טרייס למצוא את הכתובת המדוייקת. יחד עם זאת, הקלות שבא מצא את המקום עוררה בו חשד. יעדם היה אכן מרוחק בתים ספורים מהאכסניה.
"אז זה המקום?" שאלה ליליום.
"כך זה נראה." השיב טרייס.
הם ניצבו אל מול דלת עץ רעועה צבועה בכחול דהוי. על הדלת הוצב שלט ועליו כתוב באותיות צפוניות מסולסלות "להשכרה". כל המבנים ברחוב היו צפופים מאוד זה לזה, כאילו היו בניין אחד ארוך בעלת כניסות מרובות, כולם בנויים אבנים אפורות ומנומנמות. כשעייף טרייס מלסקור את סביבתו, הקיש על הדלת בחשש והמתין לתשובה. למרבה המזל, זו לא איחרה לבוא. הדלת נפתחה ובמפתנה עמד גבר צעיר, מבוגר אך בשנים ספורות מטרייס. שיערו היה כהה וסתור וניכר שלא התגלח זמן רב. משהו בטרייס התכווץ למראה אותו גבר, מסיבה שלא הצליח להבין לחלוטין. נראה כי גם הגבר עצמו הביט בו במבט דומה. ואז הבין טרייס: זהו אותו הגבר שלקח את המודעה על המבוקשת!
"בוקר מבורך לך," אמר הגבר לבסוף וחתך את הדממה הרגעית שהשתררה ביניהם.
"יבורך הבוקר גם לך, אדוני," אמר טרייס בנימוס. "האם אתה נייט?"
"כן," אמר. "איך אני יכול לעזור לך?"
"אני מקווה שזו לא חוצפה גדולה מידי, אך אבקש להיכנס לביתך על מנת שאוכל להראות לך את הדבר בו אני זקוק לעזרתך."
נייט פתח את הדלת לרווחה ואפשר לטרייס להיכנס. "ברצון, היכנס. רק אומר לך שזה לא ביתי, זה המקום בו אני שוכן לעת עתה אך קשה לי לקרוא לו בית."
"אתה נווד, אם כך?" שאל טרייס וסקר את פנים הבית. הוא היה פשוט וקטן, נראה כי אכן הייתה זו דירה שנשכרה לזמן קצר בלבד. היה בה מטבח קטן ומלוכלך, חדר שינה קטן, חדר שירותים ורחצה, ובין שלושת החדרים חיבר מסדרון רחב, שהיה גם חדר הכניסה, ובו שולחן עבודה, פינת אירוח קטנה וחלון גדול שהשקיף אל הרחוב.
"אפשר לומר," השיב נייט לשאלתו של טרייס בעודו מנחה אותם אל פינת האירוח. "לא יהיה זה פרוע לנחש שגם אתה, אני צודק?"
"כן, אני מניחה שהתיק הזה מסגיר אותי," חייך טרייס. "שמי טרייס, אגב. נדמה לי שלא אמרתי זאת קודם."
"ובכן, טרייס," אמר נייט והתיישב מולו בפינת האירוח. "אמור לי, במה אוכל לעזור לך?"
"סאי הפנה אותי אליך."
"אני מבין," אמר נייט. "אם כך, גם אתה מכפר כשף, אני צודק?"
"כפר הכשף הדרומי. ואתה?"
"אני בא מ'וויולט', הכפר המזרחי. אז לגבי מה סאי הפנה אותך? שיקויים, קדירה שבורה, אולי?"
טרייס חייך ופתח את התיק. "ליליום, את יכולה לצאת עכשיו."
מן התיק יצאה דרקונית סגולת קשקשים וכחולת עיניים, מימדיה כשל כלב בית בינוני. עיניו של נייט נפערו בתדהמה.
"דרקונית!" הוא קרא. הוא הושיט את ידו ללטף את קשקשיה ונרתע. "אני יכול?" ליליום נסוגה מעט. "וואו, התנועות שלה כמעט אנושיות... אל תדאגי, דרקונית קטנה, אני לא אפגע בך. העניין הוא שעבר זמן רב מאז טיפלתי בדרקון אמיתי ואני די נרגש, אתה מבין? וואו, דרקון אמיתי... היא יפהפיה."
"היא לא דרקונית אמיתית," אמר טרייס. "זאת ליליום, והיא חברת ילדות שלי. שמעת על הנייטמרים?"
נייט הרצין פנים והזדקף. "אכן שמעתי."
"הם פוקדים את הכפר שלנו לעיתים קרובות, ככל הנראה מקננים בקרבת מקום. בביקור האחרון שלהם ליליום נפגעה כשניסתה להגן על הדרקון שלה. הגוף שלהם התחלף בקסמי הנייטמרים. ליליום, בגוף הדרקון התינוק, הצליחה להתחמק, אך הגוף האמיתי שלה... הדרקון התינוק היה חסר אונים. הוא נרמס על ידי הנייטמרים."
"אני מצטער לשמוע," אמר נייט. הייתה בקולו נחמה כנה אך משהו במבטו עוד חשד בטרייס. האם טרייס ראה משהו שלא היה אמור לראות?
"ליליום הייתה מאמנת דרקונים ושאפה להיות רוכבת דרקונים מפורסמת בכל כפרי הכשף בעולם, אך היא לא הייתה דרקונים בעצמה. גם לי אין ידע רב בדרקונים. כשסאי סיפר לי שאתה מומחה בעניין ידעתי שאני חייב לפגוש אותך."
"אני מבין," הוא אמר. "גם אני הייתי מגדל דרקונים בעבר, אז אכן יש לי ידע רב בגידולם. זה גם נושא שתמיד ריתק אותי. אמור לי, בת כמה היא בדיוק? אני מעריך כי היא בת שלושה שבועות, אולי חודש...אני צודק?"
"אני לא יודע במדויק כמה זמן עבר מתחילת מסענו, אך אני משער ששלושה שבועות יהיה די קרוב. טרין, הדרקון שאיתו התחלפה בגוף, גם הוא היה בין כמה ימים עד שבוע אם אני לא טועה. נכון, ליליום?" הדרקונית הנהנה באישור. "היא כבר מתחילה להיות גדולה מידי מכדי שאשא אותה בתיק כל הזמן... וכמובן, אני לא רוצה שיגלו אותה. בעיה נוספת שיש לי זה התקשורת בינינו. אני מבין מעט מן השפה הדרקונית הודות לידע שלי בשפה הצפונית, אבל יש הרבה ממנה שאני לא מבין. הרי זה לא דיבור אפילו, אלו שאגות מלודיות ש*נשמעות* כמו מילים."
"כן, זו בעיה..." נייט נגע בזקנו הקצר. "שמע, זה יהיה שקר לומר שנתקלתי במקרים כאלה בעבר, כי מובן שלא נתקלתי. אבל... אני מאמין כי ליליום תוכל לדבר בסופו של דבר בשפת אדם אם היא ידעה לפני היותה דרקונית. יותר מזה, בקרוב היא תוכל לעוף. בתקופה זו של השנה מעונן לעיתים קרובות והתעופה של דרקון מהירה מאוד, אז אין לך הרבה מה לחשוש מלהתגלות. אני לא יודע לאן אתה הולך, אבל אם תבחר בדרכים שאין בהן הרבה אנשים אז תוכל להסיר מליבך את הדאגה הזאת לחלוטין. אגב, אני לא חושב שזה יהיה בריא עבורה להימצא בתיק כל כך הרבה זמן. דרקונים צריכים למתוח את השרירים ולהיות בתנועה לעיתים תכופות, אחרת הם עלולים ללקות במחלות ניווניות, ואת זה אנחנו כמובן מאוד לא רוצים... נסה אתה להרים דרקון בוגר לחלוטין בגודל בית כדי לנקות את הצרכים שלו או להסיר את הקשקשים הנושרים שלו. אני שמח שהיא מתפקדת כשורה עד עכשיו, אך אין ערובה לכך שהדבר ימשיך אם היא הייתה מבלה עוד זמן רב בשהיה בתיק שלך."
טרייס הרגיש מחנק בגרונו. "אני... אני שמח. מובן שהיא יצאה מהתיק כשהיינו במקומות בטוחים יותר ושמידי פעם היא הלכה לצידי, אבל עדיין... אני מודה שלא ידעתי שסכנה כזאת קיימת."
"זה בסדר, נערי. לא עשית דבר רע. עכשיו, אני יכול לעזור לך באימוני כושר, ליליום, לחיזוק שרירי הכנפיים והרגליים. אני יכול לסייע לך בלימוד דרקונית ולך, ליליום, ללמוד להפיק צלילים אנושיים. האמת שזה נושא מעניין שתמיד רציתי לבדוק, אך לשם כך צריך ללמד דרקון גם את השפה והרי את כבר יודעת אותה. דבר אחרון – ליליום, אני סבור שבגילך כבר תוכלי להתחיל להפיק אש מגרונך. אמנם כמות מעטה, אך אני אדריך אותך בשליטה בה, אחרת זה יכול להיות מסוכן מאוד. אם תצטנני בחורף זה עשוי להיגמר במוות של אחד מכם. כמה זמן תשהו כאן?"
טרייס וליליום החליפו מבטים. "כמה שצריך, אם זה יעזור לליליום לשרוד. חשש נוסף שיש לי, אדון נייט – "
"'נייט' יספיק".
"נייט. אני חושש שליליום תאבד את האנושיות שבה ככל שתשלוט יותר בתכונות הדרקוניות שלה."
"אני מבין. טוב, אוכל לעזור לה לשלוט בהפקת קול אנושי.. אני מניח שכל עוד תהיה באינטראקציה איתך היא תישאר אנושית. רק המשך להתייחס אליה כבת אדם, בסדר?"
"בסדר."
"אחת הסיבות ששאלתי כמה זמן תישארו כאן היא שאני עצמי צריך לעזוב בקרוב. פניי מועדות אל צפון מזרח, אל 'יער אלף הסליחות'."
"איזה צירוף מקרים," פניו של טרייס אורו כשדיבר. "גם דרכנו מועדת לשם."
"אם כך, מה דעתכם שנפתח באימונים תוך כדי מסענו לשם? זה בהחלט יכול להעביר את הזמן, והיער הרבה פחות מעורר פלצות כשנמצאים בקבוצה."
"ועם דרקון!" הוסיפה ליליום.
"ועם דרקון," תיקן נייט.
"נשמע נהדר," קם טרייס ממקומו והושיט את ידו אל נייט. השניים חתמו בלחיצת יד לבבית. "נצא מחר בבוקר?"
"הלילה. מוטב שנצא בלילה, אז לא יבחינו בליליום."
"אני מבין."
"הכינו את כל החפצים שלכם ושנו היטב, שניכם. מצפה לנו מסע ארוך יחד."
ובלחיצת יד נוספת הם חתמו את שותפותם למסע ופנו איש לדרכו על מנת להתכונן ליציאה למסע. כשפנה לצאת מהבית הבחין טרייס בדף מכווץ לכדור שהושלך בפינת החדר, נדחס בין חפצים רבים, כאילו לא מובחן. עיניה של הנערה התבוננו בו מן הדף, מצמררות אותו שנית. אם כך, נייט היה מי שלקח את המודעה, אין כל צל של ספק. כשמסקנה זו בליבו תהה טרייס עד כמה יוכל לסמוך על שותפו החדש למסע. חוקי הנדודים של קאלדר הדהדו בראשו.
- TheSapphireDragon
-
מספר הודעות : 918
תאריך הצטרפות : 05.09.11
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-07-22, 09:07
העלילה ממשיכה להסתבך...
זה היה פרק מעניין ואני כבר מחכה לפרק הבא. ^^
זה היה פרק מעניין ואני כבר מחכה לפרק הבא. ^^
- WingsOfLightLegend
-
מספר הודעות : 3163
תאריך הצטרפות : 10.12.11
מיקום : דיסנילנד~
Re: ליליום לייס - המסע להר הברקת
2013-07-23, 09:00
TheSapphireDragon כתב:העלילה ממשיכה להסתבך...
זה היה פרק מעניין ואני כבר מחכה לפרק הבא. ^^
הוא יגיע! לא לאבד תקווההההה!
Permissions in this forum:
אתה לא יכול להגיב לנושאים בפורום זה