בלייז

בס"ד

מכיוון שזו נראית כמו התיקייה הנכונה להעלות אליה דברים שנכתבו למגירה באופן כללי, הייתי רוצה להכיר לכם קצת את הסיפור שלי. הוא סיפור מתוסבך קלות, ואני כותבת/מציירת/מנגנת אותו פה ושם, כמו חתיכות של פאזל- כבר כמעט שמונה שנים.

זה הסיפור שבין השאר הושפע כ"כ מהמנגינה Dear Friends, שאת הגרסה שלי למילותיה העליתי לפני כמה ימים; מתוך כבוד לתרומתה לסיפור ככלל, "שתלתי" אותה כאן. RESPECTATION.

זה סיפור פנטזיה, והוא מתרחש על פני כדור הארץ שלנו.
גיבור הסיפור הוא בלייז רויאל, ילד בן 12.5. הוא ביישן מאוד, והתחביבים שלו כוללים בעיקר נגינה וצפייה בכוכבים.
הוא גר אצל הדוד, אור רויאל;
ומפה והלאה זה קצת ספוילר, אז פשוט אתן לכם להתרווח ולהנות קצת מהקטעים בנחת.
הנה שליש פרק. 3:

----*----*----*----


בלייז ירד במדרגות שתיים-שתיים, נרתיק הגיטרה על גבו ושתי מחברות אחוזות היטב בידו השמאלית.
הוא תפס את המעקה וביצע חצי סיבוב בקצה הירידה, פונה לדלת הכניסה.
"אני הולך לבן!" הוא קרא מעבר לכתפו, ודוד אור המהם משהו בתשובה מהמטבח. רחש טיגון וריח בצל עלו משם.
יש מרק הערב! חשב בלייז בעליצות. הוא וידא בפעם האחרונה ששרשרת הברונזה מוסתרת מתחת לחולצה ודילג החוצה, אל החצר הקדמית.
לא היה צורך לצאת אל המדרכה דרך שביל הגישה; אבא של בן התקין, בהסכמתו של הדוד, שער קטן בגדר המשותפת בין שני הבתים.
"הם ממילא ביחד כל הזמן," הוא צחק. "חבל לגזול מהם זמן בהליכה מסביב."
תיאודור סרפנט היה נגר ואמן בעץ, והיו לו ידי זהב של ממש. בחצר האחורית עמד צריף שבנה ובו שכנו מיטב היצירות שלו, אותן לא חשש להראות לשניים. הוא אפילו הרשה להם להשתתף בבניית דגם מלא של טירה מימי הביניים, בה לא חסר אף פרט- מיניאטורות מפורטות של מבנים, אבירים, איכרים, חיות, כלים וצמחים עמדו בדיוק מופלא על גבי השולחן במרכז הצריף.
תיאודור, שניחן בחוש הומור מפותח, הוסיף דרקון על ראשו של אחד הצריחים. כל קשקש היה במקומו, כמובן.

בלייז ניגש אל הדלת ודפק, תשע נקישות קצרות במקצב אחיד- כך תמיד דפק בדלת, ולא היתה לו סיבה מיוחדת. זה הפך להרגל, והוא אהב את העקביות.
תיאודור פתח אותה כמעט מיד, ספר בידו האחת ואצבעו מסמנת את העמוד.
"היי, קידו! בן למעלה. אתה יכול לעלות," הוא אמר בחיוך.
"תודה, טד!" ענה בלייז ונכנס, מטפס במדרגות וחולף ליד תמונות משפחתיות של תיאודור ובן. אמא של בן לא הופיעה באף אחת מהן- רק האב ובנו.
לשניהם היה שיער חום עדין, כמעט אפור; אך בעוד עיניו של תיאודור סרפנט היו ירוקות בהירות, לבן היו עיניים כחולות כקרח.
"הוא דומה יותר לאמא שלו," אמר תיאודור בעצב בכל פעם שהנושא עלה, אבל חיוך ריחף על שפתיו. "היא בוודאי היתה גאה בו מאוד."
בלייז למד בהמשך שאמו של בן מתה בלידתו, ושהתמונות שלה נשרפו יחד עם ביתם הישן לפני שעברו לגור בשכנות.
ובכל זאת, משפחת סרפנט המצומצמת לא היתה ענייה כלל; להיפך. המשרה של תיאודור כמהנדס הניבה רווח יפה, והשניים חיו ללא קושי.

צלילי נגינה עלו מהחדר של בן, וכשבלייז נכנס הוא מצא אותו יושב על יד פסנתר הכנף במרכז חדרו, שהורחב על ידי שבירת הקיר המחבר בינו לבין החדר הסמוך. כונניות ספרים כיסו שניים מן הקירות, ושולחן כתיבה עם מחשב עמד ליד השלישי, מול מיטתו של בן.

בלייז נעמד על ידו והקשיב. "שוב dear friends?" הוא שאל. "בפעם הכמה?"
בן סיים את הקטע וציחקק. "מי סופר?" הוא אמר. "אני חולה על השיר הזה."
"רואים," אמר בלייז והניח את הגיטרה על הרצפה לצד הפסנתר. "אתה טיפוס מוזר, חבר. מאיפה אתה מוציא את כל השירים האלה?"
"ברור. אני שומע משהו שאני אוהב, מחפש תווים, לומד לנגן, מכריח אותך להצטרף- זו הפרוצדורה, לא?" אמר בן ואצבעותיו נעו לכיוון הקלידים שוב.
"בן," אמר בלייז, באיטיות.
בן נאנח מעומק לב והשעין את מצחו על הפסנתר."אני יודע, אני יודע. שיעורי בית קודם." הוא הניח את ידו על הכלי בהבעת אומללות. "אני אתגעגע אליך, אהובי," הוא סח בטון מלודרמטי לפני שסגר את המכסה.
בן צנח לישיבה מזרחית על הרצפה כשגבו לכיסא, ובלייז הצטרף אליו.

----*----*----*----


((אחד הציורים הראשונים שלי שנלוו לסיפור. ^^))

(((נ.ב. יש לי עוד קטעים בשרוול! עוד דמויות, עוד שטויות! אם תרצו לקרוא, רק יידעוני נא! ואולי זה יהפוך לספר נורמלי ביום מן הימיםם)))

מקסים ממש 

WingsOfLightLegend כתב:מקסים ממש 

בס"ד

תודה רבה!!  בניית הסיפור היא אחד העיסוקים האהובים עליי, וזה אומר הרבה אם החזיקה מעמד מאז תחילתה!
מקווה לעדכן בדברים קטנים וכיפיים בעתיד. ואם כן- כדאי שאמשיך את זה כאן בנושא הזה, נכון?